סערת יחימוביץ' כתמונת מראה לדעיכת הימין

הימין בארץ כמה לליטוף. כל אימת שמלטפים אותו, הוא מגרגר חזרה בהנאה ובתחושת מסופקות עצמית. די בכך שאיש שמאל לשעבר, פוליטיקאי שקורץ למרכז, או איזה איש רוח מהגג בעל ארשת מכובדה, יקרוץ לימין, וכבר יימצא מי שיישא אותו על כפיים. החגיגה סביב שלי יחימוביץ' היא מגוחכת לא פחות מההתלהמות המביכה ושטופת השנאה נגדה. הדברים שאומרת מי שכנראה תהיה יושבת-ראש מפלגת העבודה מייצגים עמדה שפויה, מאוזנת, אחראית ושקולה. טוב שיש מי שמביע עמדות כאלה. זה עדיף עשרות מונים על השמאלנות הרדיקלית מבית היוצר של 'הקרן החדשה', מרצ והמפלגה הקומוניסטית.

אבל יחימוביץ' איננה קרובה לעמדות הימין. כפי שציין אורי אורבך במאמר שפרסם בשישי האחרון ב"מקור ראשון", בהצבעה על פינוי התנחלויות, היא תרים את האצבע בעד. ובמילים אחרות, בסופו של דבר, בהצבעה על הסכם מדיני שיתבסס על טרנספר של מתנחלים, היא, דב חנין וזהבה גלאון יהיו באותו מחנה. אם לאריק שרון לא הייתה בעיה לפנות את היישוב שאת דינו קבע כדין תל אביב, ליחימוביץ' לא תהיה בעיה מוסרית או פוליטית לעשות את שעשה אבי ההתנחלויות.

הבעיה המהותית של הימין היא שאין לו זהות פוליטית וערכית מגובשת. למעשה, מעולם לא הייתה לו. רובו ככולו נותר עם תודעת חצי מחתרת-חצי אופוזיציה מימי חירות וגח"ל. המטרה המרכזית היא להשיג לגיטימציה, כמעט בכל מחיר. אף אחד שם לא קרא את פרידריך האייק או את אדמנד ברק. לרובם אין מושג מי היה בנימין דיזראלי, והשם לודוויג פון מיזס אפילו לא מוכר לאלה שיש להם מושג כלשהו בהיסטוריה של הרעיונות. אלה שמתהדרים בקרבה למסיבת התה האמריקנית, דומים יותר למשתתפי מסיבת התה נוסח עליסה בארץ הפלאות.

אי-אפשר להסביר בצורה אחרת את החיבוק הגדול ליחימוביץ'. מעבר לעובדה שהיא הצהירה לא אחת על תמיכתה במתווה קלינטון (כלומר פינוי כל ההתנחלויות וחלוקת ירושלים פלוס ריבונות ערבית בהר הבית), הרי שמדובר בפרלמנטארית נמרצת בעלת תודעה סוציאליסטית רדיקלית. אם ההשקפות המדיניות של שלי יחימוביץ' דומות לשבשבת תודעתית, הרי שהשקפותיה הכלכליות נראות כמו קטר אדום שעוצר בתחנה רעיונית אחת, הכוללת עולם מושגים כמו "הלאמה", "בעלות ממשלתית", "הגדלת מיסים" ו"מעורבות המדינה". עולם תודעתי כזה אמור לעורר חלחלה בכל איש ימין בכל מדינה שהיא. לא בישראל. אודה, ואבוש: גם אני נשביתי ברטוריקה הזאת. אולם התפכחתי ממנה מהר מאוד, בעיקר בזכות ניסיונה של חברת הכנסת האדומה למנוע את פרסום עמדותיה ב"מקור ראשון", בראיון שנתנה לי ושדמה מאוד לזה שהעניקה לגידי וייץ. אז הובנה לי גודל התרמית.

לימין יש הרבה סיבות להתנגד לכוהנת החדשה של מפלגת העבודה, מדיניות וכלכליות. תחת זאת, הוא מעדיף לאמצה אל חיקו. זה, כמובן, מוריד את המניות שלה בקרב השמאל, ולא רק הפוסט-ציוני, ומעלה את מניותיה בקרב חלקים יותר מרכזיים בציבור, אבל בעיקר ממחיש עד כמה המניות של הימין הישראלי בשפל. נכון להיום, אין לימין שום דבר למכור לציבור בארץ. לא ברמה המדינית, ודאי שלא ברמה הכלכלית. לא משום שדרכו נכשלה, אלא מפני שהוא-עצמו לא יכול למצוא כלים רעיוניים להגן עליה.

אין פלא אפוא שהישגים מהותיים של הממשלה הנוכחית בתחומי הצמיחה, האבטלה, ההגנה על הסביבה, החינוך והתחרותיות בתחום התקשורת, נמחקו מהתודעה הציבורית לטובת חצי הכוס הריקה של המשבר החברתי. העובדה שממשלת נתניהו ירשה מקודמתה את המצב המדיני והביטחוני הקשה, שנוצר בעקבות הנסיגה החפוזה מעזה ומסירתה לידי האיסלאם הרדיקלי, מושכחת אף היא. די בכך שיהיה מי שיאמר שהורתו של מפעל ההתנחלות איננה בחטא, כדי לגרום למחנה שלם לכשכש בזנבו ולשכוח את ערכיו, אמונותיו ורעיונותיו.

אפשר ויש מי שמאמין בקרב אנשי ההתיישבות ביהודה ובשומרון שהליטופים האלה יסייעו להם. היה שם מי שחשב שסיור של אנשי מועצת יש"ע במאהל הרדיקלים ברוטשילד הוא הכרח לשם יחסי ציבור טובים למפעל ההתנחלות. ואולי יש מי שמאמין שוויתור על רעיונות שמרניים ברמה הכלכלית יביא לתוצאות חיוביות יותר במובן המדיני ויקרב אנשים שפויים למחנה הלאומי. כך או אחרת, במו-ידיו מרסק הימין את עצמו. כבר עתה ברור, כי בבחירות הקרובות יהיו יותר משני נעלמים שיצליחו לשנות את המפה הפוליטית. שום שיח ביטחוני לא יצליח להחליף את השיח הכלכלי והחברתי החדש שנוצר פה: סוציאליזם מול ליברליזם, כלכלה מולאמת מול כלכלה חופשית, פזרנות ובזבזנות לעומת ריסון ומחושבות. אם לימין לא יהיה מה למכור מלבד גישת ה"אנחנו צדקנו" המדינית, לאזרחים רבים לא תהיה שום בעיה להצביע לשלי יחימוביץ', ובצדק.

אם מוותרים לגמרי על המורשת השמרנית והליברלית, העבודה בהנהגת יחימוביץ' היא אפשרות מושכת מאוד. אם כל מה שיש לימין להציע זה מבוי מדיני סתום, ללא שום גישה כלכלית המראה כיצד ניתן לתקן עוולות חברתיות ולשפר את הבעיות שנוצרו פה לאורך השנים, אין בו שום צורך. מחנה פוליטי שמצטיין בחנפנות ליריביו הוא מחנה שנידון לכליה. אם לא יהיה בימין מי שיעיין מחדש בכתבי ז'בוטינסקי מזה, ובכתבי השמרנים האמריקנים והבריטיים מזה, וילמד זכות על הליברליזם הכלכלי והשמרנות מול הסוציאליזם וידו הנדחפת לעומק כיס האזרח, המפתחות תונחנה על השולחן עוד הרבה לפני שתיערכנה הבחירות הבאות. רעש הדחפורים שפינו את יישובי גוש קטיף יישמע באוזני הימין כזמזום נשכח ועמום לעומת הצווחות שתישמענה כשיגיעו הבולדוזרים לממש את מתווה קלינטון האהוב כל כך על שלי יחימוביץ'.