מנהיגות אמיתית באה בטוהר ולא בתואר

ברור כשמש בצהרי היום כי אין בישראל מנהיג שראשנו וליבנו מרגישים הערכה כלפיו. לא הערצה. זה תחום המתאים יותר לבנות הטיפש-עשרה את אליליהן הסלבריטאים. ההערכה למנהיג מביאה עימה ביטחון אישי – דבר חשוב שאבד לנו כבר מזמן. הביטחון האישי מאפשר לנו להתעסק ולהתעמק בחיינו הפרטיים, כאשר האמונה המחזקת דרכינו היא שאנו מוגנים ויש מי שדואג לצרכינו.

המצב הבלתי נסבל בו כל אחד מאיתנו לוטש עיניים ואוזניים למתרחש סביבו, כאילו כל פיפס של חדשות עלול לפגוע גם בו – מביא לחוסר ביטחון ונזק בלתי הפיך לחיי השיגרה האופטימליים.

העם נמצא כבר זמן רב ללא רועה. למעשה מרגישים אנו חובה בלתי מוסברת לדאוג שהמנהיגים הנבחרים האמונים להיות עם יד על ההגה – לא יסטו מנתיב חובתם, והדבר מביא אך ורק לאבסורדים בלתי בריאים בלשון המעטה.

הכמיהה למנהיג אמיתי איננה אוטופיה. המנהיג האמיתי יצוץ לו משום מקום, יכבוש את כל נימינו ונפשנו, ובכלל לא יצטרך להתאמץ כל שני וחמישי כדי להוכיח שהוא המתאים ולא אחר. המנהיג הזה לא יצטרך להוכיח שהוא טוב מאחרים. מנהיג אמיתי רואה עצמו שווה בין שווים, רק שהשווים סביבו רואים בו שווה יותר.

המנהיג האמיתי הוא בדיוק האנטיתיזה למנהיגים המקומיים כביכול שלנו, שמתברגים לצמרת השלטון הארצי והמקומי, ותמיד עם תנופה עזה לפני מערכות בחירות. אלה מנהיגים דה לה-שמאטע, ואת פירותיהם הבאושים חשים אנו חזור והרגש לכל אורך הקדנציה החוקית שמכריחה אותנו לסבול מריחות הבואש שלהם.

הכמיהה למנהיג/ים הייתה תמיד משאת נפשו של הפרט, ובהרמוניה כקולקטיב: רצון ההמון. זה לא שאין לנו מנהיגים מפוזרים פה ושם במסגרת חיינו. הם קיימים, אבל אינם לוקחים על עצמם את המושכות ורסן השלטון לצרכי הובלת ההמון מאחוריהם. אין זה מטעמי צניעות, אלא מאילוצי יחסי הכוחות הלא דמוקרטיים הקיימים בדמוקרטיה שלנו.

אני מביט על מנהיגינו הנבחרים, ולבי האופטימי מטבעו מייחל ליום בו יתגלו לנו המנהיגים האמיתיים שיוציאונו מעבדות לחירות – בכל שטחי חיינו.