טיפשותה של ישראל - מבשרת רעות

'רק שני דברים הם אינסופיים, היקום והטיפשות האנושית, ואין ודאות לגבי הראשון!'. לאחר שקראתי את מאמרו של ארי בוסל, 'ספטמבר, ברביקיו (על האש) של יהודים', הייתי צריכה להתבטא או לבחור להתפוצץ. בחרתי לכתוב. ראשית ישראל, באופן חד-צדדי, ויתרה על עזה, גירשה 8,000 יהודים משם שהפכו לחסרי בית, והשמידה תעשיה שהביאה הכנסות של מיליוני דולרים. בתמורה היא הפכה כמיליון ישראלים, המתגוררים בטווח עזה, ליעד חי של הלוחמים העליזים בעזה והרקטות הקטלניות שלהם.

ועכשיו עומדת ישראל להקריב על מזבח הטפשות שלה, את יהודה ושומרון, וחלק מירושלים שיהפכו למדינה בשם "פלשתין" שתהיה משגרת טילים שנייה, ממזרח מדינת ישראל, כמו עזה בדרומה. ועם ירושלים על אותו מזבח - גם אלוקים!.

נראה כי הישראלים מוכנים לוותר על זהותם, כל זכות שיש להם ובקרוב, הם גם יוותרו על היותם. ככל שהישראלים פחות נחושים, הפלשתינים נחושים מאוד, ואיתם משפחת העמים שכבר החליטה לקבל אותם כשווים, אומה בין כל האומות האחרות.

ישראל, וזה הממשלה כולה, משרד החוץ וכל האזרחים עסוקים מדי בדיון על היתרונות ודרכי פעולה אפשריות. הבחירה האהובה היא, כמו לעתים קרובות מדי וכל כך טיפוסי, חוסר מעש!.

ניתוק הקשרים, סיפוח יהודה ושומרון, גירוש אנשים שאינם אזרחי המדינה או אמצעים נחוצים אחרים, אינם עולים במחשבה ומבוטלים בקלות כרעיונות ימניות קיצוניות, אופציה שלעולם לא תמומש. עד שהישראלים יחוו, שוב, פוגרומים. בהתחלה הם גם יוכחשו, היות שהמגינים המיידיים הם ה"מתנחלים" האלה ב-"גדה המערבית הכבושה."

זה כבר קרה, לא מזמן, בקהילת איתמר. אבל זו הייתה "רק" משפחה אחת, בליל שבת, כאשר שני בחורים ערבים-"פלשתינים" צעירים נכנסו לבית משפחת פוגל ושחטו את הזוג הצעיר ואת שלושת ילדיהם, הצעיר, בן שלושה חודשים. לישראל לא היה אכפת להגיב בצעדים חריפים, כדי שהעולם ידע כי זה, בשום פנים לא יהיה נסבל, ולעולם לא יקרה עוד. ועם "פלשתין" בקרבם,רצח איתמר יהיה רק דוגמה למה שמצפה לישראלים.

הפלשתינים עושים כל מה שהם יכולים לפגוע בישראל, וישראל, ללא הרף מבקשת עוד. הם מסרבים להכיר בישראל על היותה הבית הלאומי, האחד והיחיד, של העם היהודי, ומה ישראל עושה, היא קוראת להם לבוא ולדבר איתה על שלום. איך אתה יכול לחיות בשלום עם ישות שאינה מכירה אותך ומה שאתה?. הם מחרימים ושורפים סחורות ישראליות וגם מחרימים שירותים, אך ישראל ממשיכה בעקשנות לספק להם אותם. הרטוריקה, ההסתה ומעשיהם הם צלולים וחד-משמעיים, אך ישראל מסרבת לעשות את הדרוש והנחוץ לקיומה.

לכן, כאשר השאלה תישאל: מדוע ישראל לא עשתה משהו? או מדוע ישראל מממשיכה, כל כך בעקשנות, להתעלם מכל הסימנים, התשובה ברורה: "לעולם לא עוד". זאת סיסמה שמאז השואה, נשמעה טוב, אבל מרחק הזמן ומרחבי החלל הרחיקו את הישראלים מהכוונה האמיתית שמאחורי סיסמת ההבטחה הזאת. לכן, זה יכול לקרות שוב, והפעם לא על אדמת אירופה, אבל בארץ ישראל עצמה.