טורקיה 2011 לאחר הבחירות האחרונות, בהם נבחר שוב, ראש הממשלה, רג'פ טאיפ-
ארדואן, ובעיצומו של "אביב העמים" הערבי, לטורקיה כבר אין ברירה. עליה לבחור לאיזה כיוון היא הולכת - ציר הרשע בחסות אירן, סוריה (בנתיים) והחמאס, או שמא התקרבות למערב הנאור?
טורקיה בצומת דרכים
השינוי המהותי בטורקיה החל בשנת 2002 – עת ארדואן נבחר לראשונה לראשות הממשלה. הצבעתה של טורקיה במועצת הביטחון נגד הטלת הסנקציות על אירן, יחסיה הקרובים עם חמאס וסוריה, וכן התנהלותה מול ישראל במהלך השנתיים האחרונות, עוררו ביקורת ישירה ומרומזת בקרב מדינות אירופה המפותחות.
הידוק הקשרים עם אירן, למשל, ייצר עד כה יותר קשיים למדיניות החוץ הטורקית מאשר הישגים. החיבוק בין ארדואן ל
אחמדינג'אד אולי הוסיף לרה"מ הטורקי תמיכה בחוגים עממיים בארצו ובעולם הערבי (מה שמכונה "הרחוב"), אולם הוא הזיק לו תדמיתית ומהותית בקרב האליטות בטורקיה, מול המשטרים הערביים הפרו-מערביים, ולא פחות מכך - הגביר את החיכוך בינו לבין ארה"ב ואירופה.
וכאן מדובר במרכיב סגנוני ובמרכיב מהותי: מבחינת הסגנון, ספק אם מדיניות שקטה של הגברת הסחר ושיתופי הפעולה הכלכליים והתרבותיים בין שתי המדינות, היו כשלעצמם מעוררים התנגדות של ממש, אך הביקורים ההדדים והחום המופגן שבין רה"מ הטורקי לבין הנשיא האירני השנוי במחלוקת הם שיצרו את הרושם הלא נוח בטורקיה ובמערב.
במהות, עלתה, כמובן, שאלת התגרענות הצבאית האירנית, שטורקיה אומנם מצהירה שאינה מעוניינת בה, אך בפועל כשלה ביוזמת התיווך המשותפת לה ולברזיל בניסיון למנוע הטלת סנקציות משמעותיות על טהרן.
גם ההתקרבות המשמעותית בין טורקיה לסוריה, קרי: פתיחת הגבולות והידוק הקשרים הכלכליים והמדיניים עם דמשק נראית, אמנם, כהישג עבור העם הטורקי, אך מצד שני, ראיה זו עומדת בניגוד לחששות במערב ובישראל כי טורקיה דווקא מצטרפת לקבוצת המדינות הקיצונית המונהגת ע"י אירן, וכי התקרבות זו תקשה על ההתמודדות מול הקבוצה והארגונים החוסים בצילה.
כשלון מאמצי התיווך של טורקיה בין ישראל לסוריה הוא אחת התוצאות של מדיניותה האזורית ומצביע על חוסר המיומנות של ממשלת ה-AKP (וארדואן עצמו) בסוגיות הסבוכות של המזה"ת.
בנאום שנשא בדצמבר 2010, אמר ארדואן כי ההתקרבות למזרח מחזקת את היחסים של טורקיה עם המערב, כשם שההתקרבות הטורקית לצפון מחזקת את יחסי טורקיהה עם הדרום. כלומר, ההוספה של הנדבך המזרחי לא צריכה לפגוע ביחסים עם המערב. נאום זה של ארדואן, שופך אור על מדיניות החוץ הטורקית.
שני עיקריה של תפיסת ארדואן ושר החוץ שלו, אחמט דבוטאולו (פרופסור ליחסיים בינלאומיים בהכשרתו) הם 'עומק אסטרטגי' ומדיניות של "אפס צרות". לפי התפיסה הזו, טורקיה צריכה ויכולה להרשות לעצמה לשחק בכל המעגלים האזוריים: הבלקני, הקווקזי, המרכז אסייני, המזרח תיכוני והאירופי, ובכל אחד מהמעגלים הללו, טורקיה צריכה לכוון ל"אפס צרות" מבחינתה, כדי לחזק את מעמדה האיזורי והבינלאומי, כשחקן אזורי וגלובלי אקטיבי, מפייס ומתווך.
עד כה, הגישה הזו השיגה הישגים מרשימים, כגון ההסכם עם ארמניה, השיפור הדרמטי ביחסים עם סוריה, והיחסים ההדוקים עם אירן.
יומיים אחרי שארדואן התחבק עם אחמדינג'אד בטהרן, הוא נסע לוושינגטון והתחבק עם הנשיא אובמה. זו כמעט המחשה סימבולית למדיניות החוץ הטורקית החדשה.
אך לאחרונה, בעקבות תמיכה במשט הטרור הטורקי לרצועת עזה, ההתרחקות מגוש היורו, ההתקרבות לאירן וסוריה ואי-שיתוף פעולה במועצת האו"ם לצד המדינות האירופאיות, העולם מתחיל לאבד יותר ויותר את סבלנותו.
כתבה מורחבת על מסמכי ויקיליקס שהתפרסמה ב"דר שפיגל" הגרמני (2010), מתארת מה חושבים האמריקנים על ארדואן. במסמכים נכתב שארדואן ויועציו, בהם שר החוץ הטורקי, אחמט דבוטאולו, ניחנים בידע דיפלומטי מועט ביותר מעבר למה שנדרש להם כדי להסתדר במסדרונות השלטון באנקרה. לפי אחד המסמכים, ארדואן בודד עצמו ואינו נמצא בקשר עם הקבינט וסיעות הפרלמנט הטורקי. לדברי האמריקנים, ארדואן בודד עצמו עד כדי כך שהוא ממעט בקריאת עיתונים ומתמקד רק בקריאתם של עיתונים אסלמיסטיים. "מעולם לא הייתה לא נקודת מבט מציאותית על העולם", נכתב במסמך.
ה"דר שפיגל" פרסם עוד כי לפי המסמכים, ארדואן "הקיף עצמו בטבעת ברזל של יועצים מתרפסים". בין אותם היועצים, כאמור, נמצא דבוטאולו, אותו מכנים האמריקנים "מסוכן באופן יוצא דופן". דבוטאולו מתואר כאיש קיצוני הדוגל בגישה ניאו-עות'מאנית.
טורקיה וארדואן - אנטי ישראליות או משחקי אגו?
בעוד שהכמאליסטים ראו בישראל מדינה אשר דומה להם אידאולוגית, ארדואן אף פעם לא ראה בישראל מדינה הקרובה אליו אידאולוגית – הוא הרבה יותר קרוב לפלשתינים, ובעיקר לחמאס.
יחסה של ממשלת ארדואן לישראל ניגזר ישירות ממדיניות החוץ שגיבש שר החוץ, דבוטאולו, והוא נובע הן ממדיניות ה"אפס בעיות" והן מן המיצוב המחודש האזורי והגלובלי של "טורקיה החדשה" - חזרתה של האימפריה העות'מנית.
לאורך כל תקופת ארדואן, טורקיה לקחה את היחסים הבילטרליים והצמידה אותם לסכסוך הישראלי-ערבי. ב-2005 היחסים השתפרו בגלל ההינתקות, ב-2007 בגלל התיווך הטורקי בנושא הסורי, וב-2009 הייתה התמוטטות בגלל הפסקת שיחות השלום וההתקפה בעזה, עד לכדי מצב שכיום אפשר להגדיר את היחסים, ברמה המדינית, כגרועים.
רוב הסיבות להשתלחות בישראל היו ניסיון להביא למצב שבו ישראל תחדש את תהליך השלום ותקל על הלחץ על הרצועה. יתכן שישנו גם תסכול על כך שטורקיה נדחקת בהדרגה מתוך התיווך במשא-ומתן עם הסורים והפלשתינים.
המוטיבציה העיקרית של ארדואן הייתה המדיניות הישראלית. כבר במרס - אפריל 2004, ביקר ארדואן בחריפות את חיסולם של השייח'
אחמד יאסין ועבד אלעזיז רנתיסי וכינה את המעשים "טרור בידי מדינה".
כמו-כן, מבצע "
עופרת יצוקה" הביא לגל ביקורת קשה שגרר אחריו שינוי מהותי ביחס לישראל, כאשר רה"מ ארדואן מוביל קו פרו - פלשתיני
הומניטרי מחד-גיסא, ומבטא הזדהות פוליטית - אידאולוגית עם חמאס, מאידך-גיסא.
ההסלמה הרטורית ושטף ההתבטאויות החריפות נגד ישראל ומדיניותה הגיעו לשיא בעקבות העימות הישיר בין שתי המדינות בפרשת משט הטרור לעזה.
משט פעילי טרור לעזה בהנחייתו ובעידודו של ראש הממשלת הטורקי, חשף טפח נוסף בכיוון האנטי-ישראלי שנעשה בחסותו של ראש ממשלת טורקיה.
גם דרישתו וקריאתו לעולם לחקור את ישראל בנוגע לגרעין המצוי ברשותה, בדומה לדיון בנושא פרויקט הגרעין האירני, לא מוסיפה ליחסי שתי המדינות.
טורקיה, כך מסתמן, חותרת בהתמדה לקראת עימות חזיתי עם ישראל - במודע או שלא. מצד שני, דימויה של ישראל בקרב חוגי אליטות רחבים בטורקיה היה ועודנו, למרות אירועי השנתיים האחרונות, דימוי עוצמתי ומעורר הערכה. ההערכה לעוצמתה הצבאית, הכלכלית והטכנולוגית של ישראל חוצה קבוצות בחברה הטורקית: בקרב האליטות היא מתקבלת כחלק מהישגיה של ישראל המתקדמת והמפותחת, והחיבור של טורקיה איתה נתפש כחלק מזהותה העצמית של טורקיה כמדינה מתקדמת, דמוקרטית ופרו-מערבית.
בקרב השכבות העממיות, הדימוי הזה הינו הרתעתי בעיקרו, והוא מלווה בהסתייגות, בביקורת קשה, ואף בעוינות, אולם אין בו זלזול או התנשאות, אלא חשש ואף יראה. ישראל ניראת כבעלת ברית קרובה של ארה"ב ומדינות מערב אירופה החשובות, ומערכת היחסים איתה נתפשת לא רק כשיוויונית, אלא אף כמניבה תועלות רבות לטורקיה ומחזקת את עוצמתה.
בנוסף, ישנם מומחים ישראלים המנסים לצבוע את ארדואן בצבעים אנטישמיים, אולם הדבר מצריך יותר מסתם השערות. כששומעים את ראשי הקהילה היהודית באיסטנבול שעבדו מולו לאורך כל התקופה שכיהן כראש עריית איסטנבול (וכראש עיריית איסטנבול הוא עבד עם הקהילה היהודית הרבה, משום שרוב יהדות טורקיה מתגוררת באיסטנבול), הם מאוד מערכים אותו.
כעת, עם היבחרו מחדש של ארדואן, נוכל לדעת טוב יותר מה תהיה גישתו של ראש הממשלה הטורקי. חיצי הביקורת שהופנה לעבר ישראל במערכת הבחירות, לצורכי פנים, כבר עשו את עבודתם וכעת ארדואן מחפש שקט פוליטי, תעשייתי ומדיני.
יכול מאוד להיות שחיצי הביקורת יישכחו בתקופה הקרובה, אך האם ארדואן ימשיך בסופו של דבר את הקו הניצי עם ישראל, או שהכעס והזעם שהופנה לעבר ישראל היו רק חלק ממערכת הבחירות הטורקית ועלבונו האישי של ארדואן מיחסי ישראל אליו (יום אחרי שראש הממשלה לשעבר,
אהוד אולמרט חזר מפגישה עימו, ישראל יצאה למבצע "עופרת יצוקה")?. את זה עוד נראה בהמשך.
טורקיה לאן - דמוקרטיה משגשגת או חזרה למשטר איסלאמיסטי?
ראש-ממשלת טורקיה, ארדואן, מחשיב את טורקיה למנהיגת העולם המוסלמי, בדומה לאימפריה העות'מאנית של המאה ה-19. ארדואן שואף להדמות לסולטן האימפריה העות'ומאנית, מהמט השני, כובש קונסטנטינופול. לערבים מאידך, אין כיום מנהיגות ואחמדינג'אד, לא רק שאינו ערבי, רחמנא לצלן - אף אינו סוני. המנהיג האירני - שיעי מהווה סכנה אימיננטית למדינות המפרץ בראש ובראשונה, והערבים הסונים כידוע אינם חפצים בחזרת המאהדי או בתחיית הח'ליפות הפאטימית.
נג'מטין ארבקאן, מי שהיה ראש הממשלה האיסלאמי הראשון של טורקיה, נחשב למורה הרוחני של רג'פ טאיפ ארדואן, ארבקאן (מהנדס בהכשרתו), כידוע, נכנס לפוליטיקה ב-1969 והקים את תנועת "ההשקפה הלאומית", אשר התנגדה להתקרבות למערב ואף הביעה מדי פעם איבה ליהודים ולישראל. אולם שלטונו של ארבקאן נמשך שנה אחת בלבד. ניסיונו לאפשר לנשים מוסלמיות ללבוש כסות איסלאמית בעבודה ולארגן את שעות העבודה כדי שיתאימו לצום הרמדאן הרגיזו את הגנרלים, וב-28 בפברואר 1997 אילץ הצבא את ראש הממשלה להתפטר.
בית הדין החוקתי הוציא את מפלגת הרווחה מחוץ לחוק בשל ערעור החילוניות במדינה ואסר על ארבקאן להשתתף בפעילות פוליטית.
בעקבות פירוקה של מפלגת הרווחה הוקמה מפלגת הצדק והפיתוח, שהורכבה מנאמניו ובהם ראש הממשלה רג'פ טאיפ ארדואן והנשיא עבדוללה גול.
"אנחנו תמיד נזכור אותו בהערכה בתור מורה ומנהיג", אמר ארדואן, שהצטרף לתנועתו של ארבקאן כבר בגיל 15.
דאגה נוספת היא, שבתקופה האחרונה ישנם סימנים שהפרנויה של ארדואן מהכמאליסטים מובילה לתוצאות מדאיגות בתחום הגבלת חופש העיתונות.
הסימנים הראשונים המדאיגים הם רדיפת התקשורת שמבקרת אותו, כמו הקנס המטריד שהוטל על קבוצת דואן.
אמנם לא ניתן לדעת האם המניעים הם פוליטיים בלבד או שיש אמת מאחורי הטענות כלפי קבוצת דואן, אולם אפשר לשמוע דברים מדאיגים מאוד מעיתונאים צעירים – שבתקופת חייהם, מעולם לא היה מצב כפי שישנו עכשיו – שמאזינים להם, שמאיימים עליהם, שמערכות העיתונים לוחצות עליהם לא לבקר את ארדואן. מדבר בהחלט בדברים מדאיגים.
ההצלחה של ארדואן ומפלגתו לזכות במספר רב יותר של קולות בבחירות האחרונות, מאשר בבחירות הקודמות, וכן סקר דעת הקהל האחרון של מכון Pew המעיד על כך שהציבור הטורקיי אופטימי ביחס לעתידה של טורקיה, מצביעים על כך שלמעשה היו הבחירות הנוכחיות הצבעת אמון בראש ממשלת טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן.
הטורקים סומכים עליו שיוכל להמשיך לקדם את כלכלתה של טורקיה, לפתח את התשתיות בה, ואף למגינת חלק אבל לשמחת רבים- לאפשר יותר מקום לדת בחיי היומיום ובפוליטיקה הטורקית. גם רבים מאלו שהצביעו עבור מפלגות האופוזיציה בסתר ליבם מרוצים מכך שהוא ימשיך להיות ראש הממשלה ושהיציבות השלטונית בטורקיה תישמר. ההצבעה בעד מפלגות אופוזיציה הייתה עבור רבים לא ניסיון להפיל את ארדואן, כי אם לרסן את כוחו.
אולם, אם מסתכלים על התוצאות יותר לעומק, מתבררת עם זאת האכזבה המסוימת של מפלגת הצדק והפיתוח מהישגיה בבחירות, כיוון שעל-אף העלייה באחוזי הצבעה עבורה, חל צמצום במספר המושבים בפרלמנט שלהן זכתה מפלגה זו (מ-331 מושבים מתוך 550 בבחירות 2007 ל-326 מושבים בבחירות הנוכחיות), זאת בגלל אופי שיטת הבחירות בטורקיה.
מפלגת העם הרפובליקאית זכתה ב-135 מושבים, המפלגה הלאומית ב-53 מושבים ומועמדים עצמאיים (כמעט כולם נציגי הכורדים) זכו ב-36 מושבים. פירוש הדבר שמפלגת הצדק והפיתוח תצטרך לשתף פעולה לפחות עם אחת ממפלגות האופוזיציה אם ברצונה להביא לחוקה חדשה, כפי שהבטיחה במסע הבחירות.
בהיעדר תמיכה של שני שליש, אין הפרלמנט יכול לאשר בעצמו חוקה חדשה ואילו על-מנת להביא הצעה כזו למשאל עם דרושים לפחות 330 קולות.
ארדואן, כידוע, מעוניין מאוד לקדם שינוי חוקתי, כיוון שעניינים תקנוניים מכתיבים שזוהי כנראה הקדנציה האחרונה בה יוכל לכהן כראש ממשלה.
הבחירות בטורקיה התמקדו בעיקר בענייני פנים, אך נראה שהעת הנוכחית תציב בפני הממשלה החדשה אתגרים בתחום החוץ. המהפכות בעולם הערבי עומדות בניגוד גמור, לפחות בטווח הקצר, לחזון הטורקי של קידום יציבות במזרח התיכון לשם שגשוג כלכלי. המהפכות והשפעותיהן האזוריות יביאו בהכרח לתקופה של ארגון מחדש, שמטיבה היא תקופה רגישה שבה קיים סיכוי רב יותר לאלימות, שעלולה גם להיות מלווה בהאטה כלכלית.
"האביב הערבי" שכבר הביא לערעור מעמדם של כמה משטרים במזרח התיכון, ובפרט הערעור על משטרו של בשאר אל-אסד בסוריה (ארדואן כבר הספיק לנגח את הנשיא הסורי ואחיו) מעמידים את טורקיה במצב לא נוח. הטורקים חוששים מאוד ממצב של חוסר יציבות מתמשך בסוריה ומבעיית פליטים שהולכת וגדלה.
מצד שני, דווקא המהפכות בעולם הערבי, הם שעשויים לגרום לארדואן להבין את הלך הרוח ברחוב הערבי בצורה טובה ורחבה יותר. מבחינתו ומבחינת טורקיה, זו הזדמנות פז, הזדמנות מצוינת, לחזור לחיק המדינות האירופאיות המתקדמות ולנסות להחזיר לטורקיה, לפחות מבחינת מדיניות החוץ, את היוקרה והזוהר שאפפו אותה בעבר הלא רחוק ולמתג אותה מחדש כמדינה דמוקרטית, חילונית ומשגשגת ולא כחליפות איסלאמית מתוכננת.
על ארדואן לבחור כעת - חבירה לציר הרשע או חזרה לחיק מדינות אירופה הנאורות.
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
