זה התחיל בהתלהבות גדולה. המונים במערב עודדו את יציאתם לרחוב של אזרחי תוניסיה שביקשו למחות נגד שלטונו הדיקטטורי של זין אל-עבאדין בן עלי. עם נפילת שלטונו של זה החלו רוחות של שינוי לנשוב במצרים (אשר נכון לרגע זה עוד לא ידוע מה יעלה בגורלו של מובארק), לוב (שבה עדיין נמשך המירוץ אחרי ראשו של קדאפי), סוריה (אשר הוכיחה כי האכזריות של אסד האב עברה בתורשה אל הבן) ומדינות אחרות. לראשונה מזה עשרות שנים, לקחו האזרחים הערבים בידיים את גורלם ועתידם וביקשו להביא שינוי לארצם. היו שקראו לזה "אביב העמים הערביים", אחרים ביקשו להתייחס לכך במידת מה של ספקנות מחשש לעלייתם של הכוחות האיסלאמיסטים, אך דבר אחד היה בטוח: מזרח התיכון כבר לא ישוב להיות כפי שהיה.
גם בישראל הקטנה ביקשו ההמונים לצאת לרחובות ולמחות תחילה נגד מחירי הקוטג' והדלק (ולא לחינם ו' החיבור מציינת כאן את הפרדוקס כי בשלב המסוים המחיר של שניהם היה זהה), כנגד תעריף השיחות הסלולאריות ולבסוף כנגד מחירי הדיור מרקיעי-השחקים. בעיצומו של תהליך זה נפרסו עשרות אוהלים במקומות בולטים בערים המרכזיות בארץ כשבשיאו של התהליך הגיעה העצרת בכיכר המדינה בתל אביב, אליה הגיעו כחצי מיליון איש. אלא שימים בודדים לאחר מכן השתלטו שוליים קיצוניים על השיח של המחאה. שוליים אשר כוונתם לא הייתה להבטיח מדיניות רווחה עבור מעמד הביניים הישראלי, הכורע תחת העומס והנטל, אלא להתעמת עם שוטרים, להשחית רכוש, להכפיש את שמו של ראש הממשלה ולא את מדיניותו הכלכלית ובכך הרסו לאחרים את מה שהם עבדו עליו.
דבר דומה קרה בימים האחרונים במצרים. אותם שוליים קיצוניים אשר התנפלו לעיני המצלמות על השגרירות הישראלית הרסו לבני עמם את התקווה לעתיד טוב יותר. הם הראו למערב כי מה שמאפיין את המהפכה במצרים הוא לא הרצון בדמוקרטיה ורפורמות, אלא להביע את זעמם נגד האימפריאליזם המערבי וישראל שנחשבת לשלוחתו במזרח התיכון. התמונות החזירו את הפלשבק ההיסטורי בדבר נטישת השגרירות הישראלית בטהרן ב-1979 עם קריסת שלטון השאה בכלל ואת ההשתלטות על השגרירות האמריקנית בפרט. את כלל אירועים אלו ניתן היה למנוע משום שבכל אחד מהם לא הסתירו מתנגדי היחסים הדיפלומטיים עם ישראל את מורת רוחם ממנו, אך לא זה הנושא הנדון כאן אף כי קשה שלא להיזכר באמרתו של הפילוסוף והוגה הדעות הדגול גיאורג וילהלם פרידריך הגל באומרו: "אם ההיסטוריה מוכיחה דבר אחד הרי שהוא כי האדם אינו לא לומד כלום מההיסטוריה".
אך רגע לפני שממהרים להספיד את הסכם השלום עם מצרים (גם אם מדובר בשלום קר, הרי שהוא עדיף לפחות ממצב מלחמה) ואת קריסתה של המחאה הישראלית בדבר צמצום הפערים, רצוי לזכור שני דברים. בניגוד למקרה האירני, שבו הפורעים קיבלו תמיכה מהממשל המהפכני של חומייני, הרי שכאן נחלץ לבסוף הקומנדו המצרי (גם אם לאחר מעורבות אמריקנית אשר שוב הדגישה בעיני כל העולם המערבי והערבי כאחד את יחסי התלות) לטובת הנצורים, הודף את המפגינים, מחלץ את המאבטחים ומוביל אותם למטוס חיל האוויר הישראלי שמביא אותם בשלום הביתה. לעומת אירן, למצרים יש הרבה יותר מה להפסיד מהפרת ההסכם עם ישראל. האמריקנים מסייעים במערכות נשק ותמיכה כלכלית למצרים בתנאי שאלו יקיימו את ההסכם. אם ברצונם של הצדדים המתונים במצרים לשמור על ארצם באופייה הנוכחי, הרי שעליהם להבין כי היחסים עם ישראל, גם אם למורת רוחם, הם המשענת היחידה.
המציאות ההיסטורית הוכיחה את אזלת ידו של הקפיטליזם נטול הרסן, כמו גם את אי-היכולת להקים משטר בעל אופי קומוניסטי ממשי (ואכן יש הבדל גדול בין מטרותיו האמיתיות של סוג שלטון זה לבין מה שעשתה בשמו ברית המועצות ושאר מדינות הגוש המזרחי). המציאות ההיסטורית הוכיחה גם כי לא ניתן להקים אנרכיה כמו שאין זה אפשרי לאורך זמן לשלוט בהמונים בכוח הזרוע וסופה של כל דיקטטורה (וכך יהיה גם בבוא היום בסוריה) ליפול לנוכח תשואות ההמונים. הרוחות המנשבות באוויר מראות כי עתה הגיעה השעה לאמץ מודל כלכלי-מדיני חדש. דווקא אותה דרך הביניים שאותה אימצו חלק ממדינות מערב אירופה הוכיחה את עצמה כמצליחה לגשר בין הפערים בצורה הטובה והיעילה ביותר. את זאת הבין בשעתו גם פרופ' טרכטנברג המכובד, שבתפקידו הקודם כראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה, תחת הנהגתו של
אהוד אולמרט, הגיש תוכנית להגברת השוויון, אשר נגנזה עם חילופי הגברא בכיסא המיוחל.
ניתן להתווכח על יתרונותיה וחסרונותיה של גישה זו, כמו גם על אלו של כל גישה כלכלית-חברתית אחרת, אך אין ספק כי קו מנחה משותף עובר כחוט השני לאורך כל המהפכות האחרונות שעברו על המזרח התיכון. בדומה להן, ניסתה גם המחאה הישראלית לשקף את ערכי המדינה אליה שאפו מרביתם של אלו שהשתתפו בה: מדינה מתוקנת, סובלנית, שיש בה התחשבות בכל חלקי האוכלוסיה ושותפות גורל. היא הראתה כי אי-אפשר לבטל במחי-יד את זכויותיהם החברתיות והבסיסיות של בני האדם, כי גם לאדישות יש גבולות, כי הציבור לא רק שהוא בלתי נראה אלא שהוא יודע לתבוע את המגיע לו, והראו ליושבים במשכן בירושלים כמו גם לשליטים הבאים שישבו על כס השלטון בבירותיהן של העולם הערבי, כי מעתה והלאה הם יצטרכו לקחת בחשבון את הכוח החדש שנולד כאן בשנה זו, שכבר ניתן לומר בבירור שתטביע את חותמה בדפי ההיסטוריה.
מעתה ואילך, הנושאים החברתיים יקבלו משקל לא פחות חשוב מהעניינים הביטחוניים והמדיניים, והציבור לא יסתפק בסיסמאות זולות או ריקות מתוכן אלא יהיה מוכן לצאת לרחובות לא בעשרות או במאות וגם לא באלפים או ברבבות בעת שמרגיש כי כבודו וזכויותיו נרמסים. זוהי ההזדמנות שלה חיכו דורות של אנשי השמאל המתון על-מנת לקדם את האג'נדה הכלכלית שלהם. עתה יש סיכוי גדול מתמיד המונח לרגליו של מנהיג חדש, אשר יכול לצמוח מתוך מחאה זו או מהדור הישן במידה שישכיל להשתמש בו. בידיו של זה נמצא כרגע כוח עצום שניתן לתעל לצרכיו, אך ככל שחולף הזמן הולכים ומשתלטים השוליים הצרים על השיח המהפכני. כל מה שנותר לנו, כבני דור העתיד, הוא להצטער על כך שככל שבואו של מנהיג זה מתמהמה, הרי שמהפכות אלו מפספסות את ייעודן החברתי, הכלכלי ובעיקר ההיסטורי...
