באחד הראיונות ל
ארי שביט, גילה לנו
עמי איילון שאשתו פסיכולוגית. כנראה בגלל מקצועה של הרעיה, הוא ידע להנפיק אמירה חכמה על העקשנות של הטועים להחזיק בטעותם. "יש נטייה", אמר איילון, "בעיקר לפוליטיקאים, לצייר מציאות ולהאמין בה. אתה כל-כך רוצה שהיא תקרה עד שאתה מסרב לראות מציאות אחרת שנוצרת לנגד עיניך". חבל שלא נתן דעתו על הדבשת האידיאולוגית שעל גבו. אבל עמי איילון הוא נושא לרשימה אחרת.
האיום הפלשתיני להכריז בעוד שבוע על מדינה באופן חד-צדדי, העלה את הסכמי אוסלו (שהראשון שבהם נחתם בספטמבר 93') על ראש שמחתם של הרבה שמאלנים שלא מסוגלים לזהות את המציאות. מבחינתם, אם אין תהליך - נתניהו אשם! "תהליך", מילת הקסם שמזינה את האשליה. רק על דבר אחד לא חשבו: אולי הפלשתינים מרמים? אולי תוכנית "תורת השלבים" של ערפאת היא לא בדיחה?
נתניהו בנאום בר-אילן דיבר על שתי מדינות לשני העמים. אילו הפלשתינים היו באמת מעוניינים בהסכם - מה שהיו צריכים לעשות אחרי הנאום של נתניהו, זה לשבת על שולחן המו"מ. זה לא קרה. פתאום כמו משמיים - "כדי להתניע תהליך" - חוסיין אובמה דרש הקפאת בנייה! למרות שלבלוע צפרדע יותר קל - גם לזה הסכים נתניהו. ואבו-מאזן מה?
לא צריך להיות במחיצתו כדי להבין שהוא "מת" על יו"ר האופוזיציה
ציפי לבני. בפרפראזה לפתגם יהודי, ניתן לומר על הסיטואציה שבה לבני מאשימה את נתניהו בקיפאון המדיני: זכה נוכל שנעשתה מלאכתו בידי דבילית. כן, אבו-מאזן נוכל.
באפריל 2003, תירגם
אהוד יערי לצופי ערוץ 2 את אמירתו של אבו-מאזן המוכיחה מה הוא באמת חושב: "ישראל עשתה את השגיאה הגדולה ביותר בתולדותיה כאשר חתמה על
הסכם אוסלו. באוסלו לקחנו אדמה בלא תמורה, וסוגיות השלב הסופי נשארו פתוחות". מהבחינה הזאת, אין הבדל בין אבו-מאזן לראיס ערפאת.
הלכתי לארכיון ושלפתי עוד שני קטעים בהם פרופסור שלמה בן-עמי (שביולי 2000 היה שר החוץ בממשלת ברק) מבהיר את הסיטואציה המדינית, שלפי כל הסימנים לא השתנתה עד היום: ערפאת עבד עלינו, וקונספציית אוסלו קרסה לחלוטין!
העקשנות של הפלשתינים להכריז על מדינה באופן חד-צדדי, מוכיחה שבכירי השמאל מאוהבים עד כלות במציאות שהיא פרי דמיונם. וזה כולל גם את פועה, וגם את עמי איילון. שופופו...
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
