מדינת הלאום - והערבים

סקרים שנערכו בין הערבים במזרח ירושלים מראים שהרוב אינו מעוניין לחיות במדינה פלשתינית. רבים הרחיקו לכת ואמרו, שאם מקום מגוריהם ייפול במדינה הפלשתינית, הם יעברו לאזורים שבשלטון ישראל. התוצאות האלה הדהימו יהודים רבים.

בימים אלה התפרסמו דבריו של השייך אבו כאדר ג'עברי מחברון לסגן השר איוב קרא, שהתארח בביתו לרגל סיום צום הרמדאן. להערכת משקלם של הדברים יש לציין שחמולת (שבט) ג'עברי היא מן הגדולות והקובעות בעיר, בעלת מסורת של שליטה. השייך הוא אישיות דומיננטית ומקובלת, ובאזור הזה השלטון האמיתי הוא בידי השבטים. העיר חברון משפיעה על הר חברון כולו, וגם יש לזכור שערביי ירושלים ברובם הגדול הם יוצאי חברון.

והנה הדברים: "ההצהרה על המדינה היא אסון לפלשתינים. אנו מעדיפים לבטל את הרשות הפלשתינית ולהעביר את השלטון האזרחי לידי ישראל, כפי שקורה במזרח ירושלים. אין מקום לשתי מדינות במקום הזה".

הדברים האלה חשובים, מפני שהתנגדות ממשית מחברון למדינה הפלשתינית תשאיר את אבו מאזן ( כבר עכשיו ללא עזה וללא ירושלים) כראש של מיעוט בלתי יציג. לישראלי הממוצע דברי השייך ייראו כמפנה מרעיש, הואיל ואילפו אותו לחשוב שערביותו של ערבי נמדדת בדבקותו ברעיון המדינה הפלשתינית, ולא היא. השייך וערביי ירושלים המעדיפים שלטון ישראלי על שלטון רמאללה ("פליטי תוניס", בלשונם) אינם ערבים פחות "טובים" מאשר עסקני הפת"ח. להפך, רעיון המדינה המערבית הוא נטע זר בתרבות השלטונית הערבית והמוסלמית.

בישראל יודעים, שמעולם לא הייתה מדינה פלשתינית והעם הפלשתיני הומצא במאה הקודמת בלבד, כדברי זוהייר מוחסיין, ראש ארגון הצא'אקה וחבר הנהגת אש"ף - אך ורק כדי להעמידו כאויב שווה-מעמד מול הלאומיות היהודית. לאחר חיסולה ישובו הערבים המקומיים להיות מה שהם באמת: בני האומה הערבית.

מוחסיין היה טרוריסט שחוסל על-ידי ישראל לפני עשרות שנים, אך דבריו חיים וקיימים. ולא עוד, אלא ששאלת "פלשתיניותם" של ערביי א"י תקפה לגבי הרבה מדינות ערביות נוספות: האם השיעים, הסונים והכורדים בעירק הם באמת עם אחד, או שמא "מדינת" עירק היא יציר מלאכותי בריטי? ומה מגדיר ומלכד את האנשים בלוב: שייכותם השבטית או היותם "אומה"? ועכשיו גם סוריה. מה נשאר מכל "המדינות" האלה כשלפיתת יד הברזל של הדיקטאטור נחלשת? והלבנון, והממלכה ההאשמית הירדנית - האם דומות הן למדינות-לאום מערביות, ולחלופין למדינת-חוקה אמריקנית?

"האביב הערבי" הולך ופורם את התפרים הגסים שבהם חייטו מזרח תיכון אירופי-אימפריאליסטי מתוך קרעי השלטון העותמאני המנוצח של 1918, שהשתרע מן האוקיינוס האטלנטי ועד המפרץ הפרסי, מחצי האי ערב ועד הבלקן. המהות והמבנה של האימפריה הזאת תאמו הרבה יותר טוב את המושגים האיסלאמיים על שלטון ומשטר, שהכל שייכים לאומת האיסלאם, אומת מאמינים ששלטונה - הכליפות - עתיד להיות פרוס על כל העולם. לאחים המוסלמים או לחמאס זו תורה אקטיביסטית-מיליטנטית, אך כתפיסת יסוד - הדברים תקפים לגבי הערבים כולם.

על כן, ערביי מזרח ירושלים או השייך ג'עברי אינם חוטאים בחוסר נאמנות לאידיאל ערבי או מוסלמי כל שהוא, כשהם מסרבים להמשיך ולדבוק בקלישאה אירופית מלאכותית שנוצרה לצרכים פוליטיים שחלפו מן העולם.

לא כאן המקום להעמיק, אך רעיון המדינה המודרנית מקורו בתורת ישראל, המגדירה את ישראל כעם (ש"לבדד ישכון") ולו ארץ מובטחת אחת, ורק היא. זיקת העמונים לארצם ולעצמם נפסקה ברגע שנעתקו מתחום שלטונו של אלילם כמוש, וכך כל עמי הקדם. היהודים לבדם שרדו כעם למרות גלות ופזורה ולא נטשו מעולם את חלום ה"קוממיות" וה"ממלכתיות" (מלכות בית דוד) בארצם.

מלומדים אירופים בחשיבתם המדינית נעזרו ברעיונות ממלכתיים מן התנ"ך. במאה ה-19, כשעלתה על גדותיה רתיחת ההתעוררות הלאומית בכל מקומות מושבותיהם של היהודים באירופה, פגע בהם הגל הזה, אך גם עורר בהם מערבולת של מאוויי הזדהות, קינאה וחיקוי, שהולידו בסופו של דבר את הציונות המודרנית ואת המדינה היהודית. משתי סיבות הפך אצל היהודים רעיון המדינה למשאת נפש בוערת: מפני שהמושג הזה הוא יסוד מוסד במורשתם הרוחנית, והעיקר - מפני שהאדמה החלה בוערת מתחת לרגליהם בארצות מגוריהם, על-רקע הלאומנות הקיצונית שעוקצה כוון נגדם.

לכל זה אין אח ורע בתפיסה ובנסיבות החיים של הערבים והמוסלמים, ולכן ניסיון השמאל לייחס להם את הלהט היהודי ביחסו למדינה, מנותק מן המציאות. איך מסבירים את כל זה לעסקנים השמאלנים היהודים שכל מניותיהם מושקעות ב"שאיפות הלאומיות הפלשתיניות"? איך מסבירים ל"אידיוטים המועילים" שסיסמת "שלום תמורת שטחים" הפכה אצלם לעיקר אמונה מקודש?

לא מסבירים, כי אין טעם. נגזר כנראה, שאחרוני החסידים השוטים של "פלשתין" יהיו שוב - יהודים.