אנחנו לא אוהבים להרגיש נזקקים, לא אוהבים להיות נתמכים ובטח לא מקבצי נדבות, אנו בסך-הכל רוצים להרגיש לא מרומים, לא נדפקים ובטח לא אוהבים שמישהו עושק אותנו סתם. לא אוהבים לראות את המוצר שקנינו במחיר מבצע עם הגבלת קנייה במקום אחד, מוצג לראווה במקום אחר, במחיר מופחת ובלי תנאים. לא אוהבים שמישהו מסדר אותנו על אות קטנה בתחתית עמוד הפרסום, או על הבנת הנקרא כזו או אחרת. אנחנו בסך-הכל מחפשים הוגנות והגינות. האם זו בקשה מוגזמת?!

הצרכן, אשר איבד את אמונו כבר מזמן ברשתות שיווק כאלו או אחרות, אינו מאמין יותר לפרסומות, לכרזות ולתשדירים. הוא מחפש רק מקום אמין ויציב, מקום אשר לא ישנה חדשות לבקרים את מחירי המוצרים, מקום אשר לא יעשוק את חסרי האמצעים בפריפריה בהציעו להם "סל מסובסד", כלומר מגוון רחב של מוצרים, אשר חלקם יקר בעשרות אחוזים בהשוואה לאותו סל מוצרים הנמכר באזורי הביקוש והתחרות, כמו אזור קניון איילון, משולש סגולה, תלפיות או אזור הצ'ק פוסט בחיפה.

העם לא רוצה סל מסובסד, שזה ביטוי אחר להעברת כסף מאזור לאזור, מעני לאמיד ומהדל לגביר. העם דורש סל זול והגון - לא דרישה לא ברורה, אך מסתבר שעוד הדרך רבה להשגתה.

רשת מגה יצאה במבצע "הסל המסובסד", אשר לבטח כוונותיו היו טובות, אולם הוא מחטיא את המטרה ובגדול. מי משלם את הסבסוד? האם בעלי מגה או המנכ"ל ממשכורתו? לכולם ברור שמדובר כאן על משחק "סכום אפס", כלומר, משחק כספי אשר הכסף עובר באותם כיסים באותו מכנס, מהפריפריה למרכז, ממוצרים מסוימים לאחרים, מעני לעשיר, מהמעמד הנמוך למעמד הביניים או להפך, מהפסטה לאורז ומשמן זית לשמן קנולה וכדומה.

במשחק סכום אפס זה, אין כלל בשורה אמיתית ואולי אין בשורה בכלל, שהרי אנו לא רוצים ולא מבקשים שירחמו עלינו, אלא מחפשים מקום הגון וזול לקנות בו את המוצרים הנחוצים לנו.

נראה שדווקא מי שיכול לסייע רבות לשינוי המבנה בישראל, הוא משרד המסחר והתעשיה, שיכול להוציא תקנה שתחייב את אותה רשת למכור את מוצריה באותו מחיר בכל רחבי ישראל, בדומה לתחום התקשורת למשל - שם קיימים אותם תעריפי בזק או סלולאר הן לתושבי מעלות בצפון והן לתושבי שדרות בדרום.