מה בין "צִיּוֹן" לבין "שלום"

ראשון-לציון-מערב, / בבוקר יום ראשון של סְתָו,
בִּרְציף בית-נתיבות חדש / הוֹמֶה שר-תחבורה נרגש.
בעוד דקות ספורות ממש, / תבלום ליד רציף חדש,
רכבת ראשונה, אשר – / תחנוך הַקַּו הַמְגַּשֵּׁר
בין עִבּוּרֵי ראשון-לציון / לבין "שלום"-על-אַיָּלוֹן.

כן, דווקא כץ הוא הראשון / קְשׁוֹר "ציונות" אלי "שלום".

עבור השר, זו השמחה – / נִדְבָּךְ בדרך למלוכה:
ועוד מחלף, עוד תחנה, / בכל רחבי המדינה,
ויש עוד שלט, לא קטן: / "כאן כץ השר – הותיר סימן",
כדי אזרח הבא לִבְחוֹר – / את כבוד השר ייטיב לזכור.

כל מצלמה כבר מפוקסת – / אך הרכבת לא נכנסת;
ופני השר מִתְכַּרְכְּמִים / (רואים היטב בצילומים).
והוא מזיע, מתרוצץ / ועוד מעט ויתפוצץ,
שכן בצו-על-תנאי אִיֵּם / כְּדֵי האירוע יִתְקַיֵּם,
אבל למרות זאת – אין רכבת / ואין צילום גזירת הסרט.
שעה נָקְפָה, גם שעתיים – / וכבוד השר – כמו קְטוּף אָזְנַיִם.

על מה ולמה השביתה? / נושא מוּכַּר – שוב, הפרטה!
הן זה עתה הִכּוּ על חטא, / ההפרטה הינה כעת –
מילה גסה, אך ממשלה, / היא ממשיכה לה בשלה...

ועוד הֶקְשֵׁר מוזכר היום / בין ציונות לבין שלום;
וזאת בקשר לנאום / של נתניהו, שם באו"ם.
(בזאת הן כל פרשן כבר דש / אוסיף עוד נֹפֶךְ, קצת חדש).

ביבי מצהיר, אצלו מְקוֹם / הציונות – לפני שלום.
זאת, כאשר לציונות / מכבר אין הגדרת מַהוּת –
כי ציונות מכבר הפכה / מושג דמוי "כבקשתך":
כל ציוני מניף דגלים / לפי מה לו – הכי מתאים.

נדמה לי, אורך הנאום / הִשְׁרָה עלי רוב שעמום,
שכן הכל כבר נאמר / בכל נאום של זמן-עבר.
סבורני – לא מספיק הודגש / גודל-קורבן אשר הוגש
במחווה מול היריב / עת שהוקרב כל גוש קטיף,
והפינוי האכזרי / אמור היה לשאת הפרי
של יצירת הדדיות / ביחסים עם הָרָשׁוּת.
מה שקיבלנו בתמורה – / הוא במילה אחת – סטירה!
וזה מקשה מאוד היום / עֲשׂוֹת ויתור לשם שלום...
עדיף היה לשאת נאום: / חמש דקות: פתיחה / סיום
עם חזרה על הדוגמה / של הצביעות האיומה.
כאבן צללו דברים, / טבעו במים אדירים,
כמו שֶׁשׁוֹרְרָה מרים / בַּהוֹדָיָה: "שירת הים".


בישראל, שְׂפַת העברית / שפה רשמית ועיקרית.
גם בתבל, לבל נשכח – / מוּכֶּרֶת כִּשְׂפַת התנ"ך.
בישראל, לא מעכשיו, / עברית שגורה לכל תושב
תהי דתו אשר עִמּוֹ, / לא משנה מה שפת אִמּוֹ.

כשראש ממשלת מתעקש / ובמסגרת מו"מ, דורש
דרישה שהיא קצת מוזרה: / הנו תובע הצהרה
שישראל היא יהודית. / האין דרישה זו תמהונית?
זו ארץ ששפתה עברית / וְמוּסָרָהּ – לוחות הברית,
בה שליש מכל הנולדים / צאצאים של חרדים.
מה עוד נחוץ כְּדֵי להַפגין / שזו ארצם של יהודים?
הלא ידוע כבר מאז / שההולך – בקושי זז,
וּמְגַעְגֵעַ בקול עז – / אין כל ספק שהוא ברווז.

יתר על כן, לשם אַדְנוּת, / והפגנה של ריבונות,
היה כבוד הרה"מ מֵטִיב / אילו נשא דברים מפיו
קבל עצרת הכללית – / בשפת מדינתו – עברית!

ביבי חמד לו מְשׁוּבָה: / בלשון ערבית לקרוץ תשובה.
ו...לא נעים לי להגיד, / אך "דוגרי" – זו לשון טורקית,
אשר עדיף לשמור לזמן / של מפגשים עם ארדואן.