מה חסר? אהבת-ישראל

ירון אנוש, בתוכנית "קול שישי" (מיום 09.09.11), תוכנית המוגשת על-ידו אחת לשבוע ברשת ב', בהתייחסו לפרשת ארבעת הצוערים שהודחו לדבריו מקורס קצינים "בגלל שירת נשים", פתח וסיפר אודות בתו שהחליטה לבחור לשרת במסלול קרבי בצה"ל ואמר:

"... כן היא כבר יכולה להלחם בגיל הזה עבור המדינה הזאת אבל כנראה לא לפתוח את הפה עבור כמה וכמה אנשים שפתיחת הפה ולובן שיניה עלול לעורר בהם בנוסף לגוון קולה המתוק איזה שהוא תחושת חטא מסתורי שקיימת באזור מתחת לחגורה שלהם".

והוא מוסיף בעניין זה באומרו: "ילכו אותם צוערים שהודחו, יתחתנו עם אשה שתשמש להם שפחה נאמנה ותקבל את דבריהם, היא תשתוק כשהם רוצים שהיא תשתוק, היא תבשל כשהם רוצים שהיא תבשל, היא תעשה כל מה שהם רוצים שהיא תעשה".

ולסיום, הוא מוסיף בדבריו איום: "ואני, ואני בצער רב חייב לומר שבמידה והללו יוחזרו לקורס הזה... אהיה זה אני שלא אעודד אותה להמשיך...".

(ההדגשה שלי, ד.י.ג)

לא צריך להיות בעל עין חדה במיוחד או בעל הבנה רבה בפסיכולוגיה כדי להבין כי דברי הבלע שיצאו מפיו של ירון אנוש כלפי הלוחמים המצויינים, אינם נוגעים ישירות לפרשה בדבר הימנעותם משמיעת שירת נשים.

ניכר כי הוא לוקה בחוסר אהבת-ישראל. בבסיס הדברים עומדת התנגדותו כלפי כל מה שבחורים נפלאים אלה מייצגים. הם עומדים לפניו בהצטיינותם ובמעמדם הרם והם כראי למה שהוא לא יהיה לעולם.

לוחמים אלה מסמלים את ארץ-ישראל הטובה, יחד עם צעירים אחרים שאינם חובשי כיפה אך מאמינים בצדקת הדרך של הציונות. זה ניצחונה של הדרך הציונית הרואה בחזרתנו לכאן ובקיום מדינה עברית בארץ-ישראל כתחילת מימוש חזון הגאולה, וכנגד אותם חסרי אמונה שלא הבינו את גודל השעה.

כלפי אחיו, הוא מראה חוסר סבלנות מופגן. אבל, כשמדובר בזרים, ובמיוחד אם הם זמרים בני יוון, אפשר לחוש במתיקות סכרינית הנשפכת על-ידי ירון אנוש גם כשהם מביעים עמדות אנטישמיות כלפי היהודים באשר הם וכלפי מדינת ישראל.

כך, הוא לא רואה כנכון וכצודק להעמיד את הזמר יורגו דאלארס במקומו על אמירותיו האנטישמיות, והוא מוסיף ומחניף לו ללא כל כבוד לעמו ולארצו.

ירון אנוש אף מבקש לשים עצמו כפוסק הלכה יהודית, בעת שאין לו כל מושג בדבר.

הוא אינו מבין כי נושא שירת נשים אצל אותם לוחמים הינו עניין הלכתי, ואין בו כדי להביע חו"ח כל זלזול או חוסר כבוד כלפי החיילות המופיעות בפני החיילים. ההיפך הוא הנכון. חיילים אלה דווקא מתייחסים בכבוד לכל חיילת ואשה שהם פוגשים במסגרת תפקידם ובחייהם האזרחיים. כמעט שלא תמצא כי חייל עם כיפה סרוגה יעלוב בחיילת או יפנה אליה באופן מבזה ועם הערות סקסיסטיות. הם נזהרים בכבודן של החיילות, ואינם נוהגים כפי שנוהגים לא מעט מיתר החיילים המשרתים יחד עם חיילות. אם היה מזמין את עצמו לביתם של אלה המשתייכים ל"כיפות הסרוגות", היה רואה מה הוא בית טוב ואת הכבוד אותו רוחש הבעל לאשתו. היה עומד משתאה לנוכח מערכת היחסים המיוחדת, האהבה והעזרה ההדדית השורה בקרבם.

כמה מעליב לכנות את בת-ישראל כשפחה. אין דבר רחוק יותר מן האמת בשימוש במונח זה כלפיהן.

כמעט בכל פרמטר הניתן לבדיקה, אפשר להוכיח את תרומתם (מעבר לכל פלח אחר באוכלוסיה) של הלוחמים הללו ובני משפחותיהם. רובם משרתים בחייל קרבי ובמיוחד ביחידות המיוחדות. אחוז ההשתתפות שלהם ביחידות הקרביות גבוה פי-כמה מחלקם היחסי באוכלוסיה. הם מתנדבים כמעט יותר מכל מגזר, הם נאמנים למדינה ולמוסדותיה לא פחות ואף יותר מאחרים, מכת הסמים והאלכוהול כמעט שאינה מוכרת אצלם, רובם ממשיכים בלימודים אוניברסיטאים, רובם מנהלים חיי משפחה למופת (אצל אחוז קטן מהם מתפרקת המשפחה עקב גירושים), אף ילדיהם מצטיינים בלימודים ונותנים את ידם בפעולות התנדבותיות, אחוז קטן מהם יורד מן הארץ, אחוז קטן מהם מעורב בפעילות פלילית ומעטים מביניהם יושבים אחר סורג ובריח.

אפרים קישון החכם, ראה לכתוב עליהם עוד לפני כ-35 שנה: "... בחברה המאבדת את פרצופה, נשארו הפנים הצעירים מתחת לכיפה הקטנה ללא שינוי, פנים טובים ונקיים. מתחת לכיפה הסרוגה, עוד יש מקום לנימוסים, עוד יש רצינות, עוד יש אהבת מולדת. עוד יש שקט. אדם המרצה בפני קבוצות נוער, בבתי ספר או במועדוני האוניברסיטאות, יבחין במהרה שנוער דתי לפניו. הם מתנהגים אחרת, שואלים אחרת, עונים אחרת...

אנחנו נושמים לרווחה, כשאנו רואים את הכיפה הסרוגה. לומר את האמת, בראותנו פנים טובות מסביב, מן הסתם מחפשים אנו את הכיפה מאחור...

מכל מקום, ההומוריסטן שמח להודות בטעותו... אולם הוא מודה ברצון, שהדעות המיושנות-בעיניו הניבו ישראלים יותר טובים, שנוקשותם הנלעגת של ההורים הדתיים עשתה נוער יותר טוב, שהמטבח הכשר הוכח להיות מוסד רוחני איתן יותר ממבצרי השכל והקדמה.

קשה לתאר את מדינת ישראל בלי אותה אמונה דתית, שאנו באופן אישי איננו חלק בה. ובכל זאת, אם תנאי מוקדם הוא לגידול נוער כזה, אם זה המחיר שלו, כי אנחנו החילונים הנכשלים, לא ניסע באוטובוסים בשבתות ולא נלך לקולנוע בימי שישי, הרי כותב שורות אלה מוכן להישאר בבית ולהסתכל ב"צירופים". אנחנו הגענו למצב ולגיל, שבתוך הזרם המתוחכם של תוכניות סגפניות נראה לנו שידור תמים זה על משתתפיו התמימים מלבב במיוחד. אנחנו פשוט למדנו לאהוב את הכיפה הסרוגה".

ויודגש: יש בחברה הישראלית נוער נפלא שאינו בגדר "הכיפות הסרוגות" ושאפשר לומר עליו את אותם הדברים. הנה, בתו, בחרה לעשות מעשה ציוני. היא (לדבריו),התנדבה לשנת-שירות ובמסגרת שירותה כחיילת, בחרה להיות חלק מהמערך הלוחם.

יש לירון אנוש צדדים חיוביים. ועל-אף דבריו, נדרשים אנו להשיב לו באהבה. כך זה בין אחים. והרי אי-אפשר לשפוט אותו רק לפי דברי הבלע שאמר. יש לו זכויות.

אם יש לו ביקורת, טוב שישמיע אותה. אבל, היא חייבת לבוא מתוך מקום של אהבה.

אין אלא לאחל בכל לב, ולא חו"ח מתוך כוונה לפגוע בו, שבתו החיילת תקים בית יהודי עם בחור מבין אלה הקרויים "הכיפות הסרוגות" ויזכה לנכדים ולנינים רבים. זה אולי יהיה "עונשו"-על דרך הברכה.

תחשוב על זה ירון אנוש.

שאלוהים הטוב, זה שאתה כנראה לא מאמין בו, יברך אותך ואת בני-ביתך בכל הברכות הטובות.