אהבות נקנות בכאב ובייסורים בספרות המקראית

את חלקו הראשון של המאמר על אהבה כתבתי, כאשר הסעירה אותי הידיעה, שאב ובנו לא מצאו את מותם בתאונת דרכים, אלא חייהם נקטפו כתוצאה מידית אבן על מכוניתם. את חלקו השני של המאמר אני כותב, כאשר מסעירה אותי הידיעה על שריפת בית תפילה, מסגד, בכפר הבדואי טובה זנגריה בגליל העליון.

זה נראה מנותק מהקיים, כאשר מילה כה יפה כמו אהבה מוקלדת על-רקע של ידיעות על שנאה חסרת מעצורים כלפי יהודים ושנאה חסרת מעצורים כלפי ערבים.

נראה לי, שמתוך עשרה קבין של שנאה ואימה חסרת סיכוי לפתרון נטלה מציאות חיינו יותר מתשעה קבין, ורק פחות מקבין אחד נותר לעולם כולו. באותה פרפרזה ניתן לומר, שעשרה קבין של כאב ירדו לספרות המקראית, תשעה נטלה ספרות האהבה. אהבה עצובה. ספרות גדושת כאב. ואף חושפת אותנו הקוראים לגילויי אהבה העולים על שרטון של אלימות קשה.

"...לאבשלום בן דוד אחות יפה ושמה תמר וַיֶּאֱהָבֶהָ אמנון בן דוד"
(שמואל ב' י"ג 1). המלה אהבה בפסוק הראשון של הפרק לבשה ממדים כואבים ועצובים של אונס אכזרי שהיה מלווה ברמייה מבחילה. לאחר שבן המלך, מלך שהוא מושא להערצה, בא על סיפוקו הפראי והחייתי הוא נוקט עמדה תמוהה, שמעלה את כוס הכאב, הדמעה וההשפלה של תמר על גדותיה - "וַיִּשְׂנָאֶהָ אמנון שנאה גדולה מאד כי גדולה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׁנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ ...". (שמואל ב' י"ג 15).

מה יותר כואב, כאשר בת המלך שנאנסה עדה לעובדה, שהאבא אינו מפעיל את האוטוריטה האבהית כלפי בנו, אלא מסתפק בשתיקה רועמת - "וְהַמֶּלֶך דָּוִד שָׁמַע ...וַיִּחַר לוֹ מְאד" (שם , 21) . לא מדובר רק באבא אלא במלך שהיה חייב לנקוט באמצעים משפטיים. העדר התגובה של האבא הניעה את האח אבשלום למעשה, שהסתיים ברצח אחיו האנס.

הספרות המקראית פותחת לנו צוהר גם לממדים המכאיבים של מחיר אהבה עיוורת, כאשר רחבעם בן שלמה אהב מכל נשותיו את מעכה בתו של אבשלום - "ויאהב רחבעם את מעכה בת אבשלום מכל נשיו ופלגשיו" (דברי הימים ב י"א 21).

משמונה עשרה הנשים שנשא ושישים הפלגשות ששרתו את יצועו, הוא הלך שבי על-פי המקור המקראי רק אחרי מעכה בת אבשלום. והתוצאה היא מכאיבה כאשר הוא ממנה את בנה של מעכה, מינוי בלתי ראוי לשאת כתר מלוכה. קשה לי לקבל שמדובר כאן בביטוי של אהבה טהורה, כמו שמדובר על הליכת שבי אחרי יצרים חייתיים.

רחבעם ממשיך את "מורשת" ההתמכרות לארמון נשים, שהפעיל ביד רמה אביו שלמה. האב בממדים חייתים והבן בממדים זעירים יותר הלבישו על ערכים כמו אהבה וחיי אישות עם רעיה לבוש כואב של השפלת האישה.

כמו הסבא דוד, הבן שלמה והנכד רחבעם אינם פורסים בפנינו מודל של משפחה, בה יש אהבה וכבוד לרעיה. מה שכן יש לנו בשפע, זו מידה רבה של כאב ורודנות, שנאלצת האישה לשאת במציאות מונארכית ופטריארכלית.

אני מצר על כך שכל ביטוי של אהבה, שנפרס בפני הקורא הוא כואב, והכאב הוא מנת חלקה של האישה.