הגיעה העת לשנות את שיטת הממשל

ערב ראש השנה תשע"ב, ספגה תזמורת הקונפורמיזם האורווליאני מכה קשה. שום צונאמי מדיני לא היכה בחופי ישראל, הקונגרס האמריקני איים לחתוך את הסיוע הכלכלי לרשות הפלשתינית, ידיעות אחרונות בישר בעצב ששלושה רבעים מהציבור שבעי-רצון מן המצב הכלכלי למרות הבעיות החברתיות ושהעם מעוניין שהבחירות הבאות תתקיימנה במועדן. מול המצב הנוכחי, היה זה עיתון הארץ שייחל במאמר המערכת שלו למרי בממשלה, שם נכתב כי "אם יש תקווה לקראת השנה החדשה - זו גלומה באנרגיה האנושית שפרצה השנה בתנועת המחאה בישראל... יש לאחל שמרי זה לא יישמר רק לתחום הכלכלי".

הפער האדיר בין המצב בפועל לבין הדימוי של ישראל בתקשורת הוא בלתי-נסבל. דומה שמתנהלת אצלנו מערכה שלמה שבה התקשורת פועלת נגד הממשלה. ככל שהמצב הביטחוני טוב יותר, התחזיות קודרות יותר. ככל שהכלכלה בריאה יותר, ההיסטריה גוברת. לאי-היגיון השורר פה יש דוגמאות למכביר: הקיצוץ העמוק שהבטיח נתניהו בתקציב הביטחון התקבל בנחירת בוז. כך, ראש הממשלה הראשון זה שנים שמעז לגעת בפרה הקדושה הזו, זוכה לקיתונות של ביקורת. ההחלטה להעלות את המס על ההון ולהוריד את המס על העבודה זוכה גם היא ללגלוג; ייצוב שוק השכרת ורכישת הדיור לא מקבל ביטוי במדיה הכלכלית. ניתן להביא עוד דוגמאות היכולות להמחיש את הסתירה בין המציאות לבין דימויה התקשורתי, אולם העניין כבר ברור: בתקשורת הממשלה מפסידה, אצל הציבור היא מקבלת אשראי נרחב.

הבעיה מתחילה כאשר התקשורת לא רק מסקרת את הממשלה באופן עוין, אלא גם מתחילה לפעול נגדה. בתקופה הקרובה נראה ניסיון להתסיס מחדש את המחאה החברתית ברוח מהפכנית המבקשת את ראשו של נתניהו. במישור המדיני, יהיה מאמץ לגרום לפלשתינים ללכת על צעדים דרסטיים שיערערו את השקט הביטחוני. ככל שיהיה ברור שגם השנה הקרובה לא תהא שנת בחירות, ההסתה נגד הממשלה והעומד בראשה רק תחריף. המבחן הראשון של כנופיית הארבעה - התקשורת, השמאל הרדיקלי, מנהיגי תנועת המחאה וגורמי האופוזיציה - תהיה ההפגנה המתוכננת ל-29 באוקטובר. אם לא ייצאו לרחובות לפחות 300 אלף איש, דפני ליף, איציק שמולי וסתיו שפיר ייאלצו לבקש ג'ובים ב'קרן החדשה' כדי לצלוח את החורף ולעורר את התנועה לקראת הקיץ הבא.

ובכל זאת, אין סיבה לפסימיות מיוחדת. הרוח החמה המנשבת עתה במחוזות השמאל, החל בקדימה וכלה בשוליים הקומוניסטיים, לא תצליח לערער את הממשלה, למרות הלחץ התקשורתי האדיר. נתניהו הצליח, במהלך שהתחיל ב'נאום בר-אילן' והמשיך בנאומיו בפני הקונגרס והאו"ם, לנגוע במה שקודמיו לא הצליחו לגעת: הקונצנזוס הישראלי. רוב הציבור מאמין בכלכלה חופשית, תומך במדינה פלשתינית, מתנגד לניוון סוציאליסטי, מתנגד לחלוקת ירושלים ולתביעת השיבה, תומך ביותר תחרות, מצדד בהשארת גושי ההתיישבות ורוצה שלום-אמת שעיקרו סיום הסכסוך וקץ כל התביעות. נתניהו מקפל תחת כנפיו את הקונצנזוס הישראלי, כולל אזרחים שאינם מצביעים לליכוד, לרבות מצביעי קדימה, העבודה ומרצ.

כך, ישראל בשלה היום, יותר מתמיד, לשינוי עמוק ויסודי של השיטה על-מנת לייצב את הממשלה הבאה, שכנראה נתניהו ירכיב גם אותה. מול ההסתה התקשורתית מכאן, והתמיכה האדירה בראש הממשלה מכאן - מול הא-נורמליות המושרשת במצב שבו מנסים ללא הרף לערער את הממשלה - יש לפעול בשנה הקרובה לשינוי שיטת הממשל. העם זכאי ליהנות, או לסבול, מבחירתו למשך ארבע שנים תמימות, ויש בכך אפקט מחנך: כל אזרח יחשוב פעמיים לפני שיטיל פתק לקלפי. שינוי שיטת הממשל יצליח להפוך את הקדנציה הבאה של נתניהו ליציבה הרבה יותר, דבר שיסב יציבות גדולה לחברה בישראל. ועוד דבר אחרון: שינוי כזה חייב להתלוות גם בשידוד מערכות בימין. יש צורך בהקמת מפלגה רפובליקנית ישראלית בנוסח האמריקני. הימין חייב להתאחד כדי לממש בכנסת הבאה אג'נדה ניאו-שמרנית שתרחיב את השפעת העם לאקדמיה, למערכת המשפט ולתקשורת. שינוי שיטת הממשל ורה-ארגון של הימין מהווים אפוא אתגר חשוב ביותר לשוחרי טובתה של ישראל בשנה הבאה.