הטלוויזיה הממלכתית בצרפת מלַבָּה אינתיפאדה שלישית?

עד שנשא מחמוד עבאס את נאומו בפני העצרת הכללית של האו"ם ב-23 בספטמבר 2011, היה מעט מסתורין בנוגע לפנייתה של המדינה הפלשתינית להתקבל כחברה בארגון. זאת היות שעבאס לא הכריז על מדינה לפני פנייתו לאו"ם, ולא ברור כיצד מדינה שלא הוכרזה מבקשת להיות חברה בו. אלא שעבאס סיפק את התשובה לשאלה זו: המדינה הפלשתינית היא זו שעליה הכריז ערפאת באלג'יר ב-15 בנובמבר 1988.

ההכרזה באלג'יר על "מדינת פלשתין" לא שרטטה את גבולותיה; היא לא ציינה את קווי שביתת הנשק בין ישראל ובין ירדן (שלעיתים קרובות מכונה בטעות "גבולות 1967") כגבולותיה של המדינה המוכרזת. במקום זאת, ההכרזה דיברה על "מדינת פלשתין על הטריטוריה הפלשתינית שלנו שבירתה - ירושלים". ניתן היה לפרש את התייחסותה של ההכרזה לתוכנית החלוקה מ-1947 כקבלה למעשה של קווי ההפרדה של התוכנית (שנדחתה) כגבולות המדינה הפלשתינית. בהיותו ער לאי-הבהירות, הכריז סגנו של ערפאת, סאלח חלאף, בנאום המדיני שנשא ב-14 בנובמבר 1988, כי "בהתחלה [המדינה הפלשתינית] תהיה קטנה..ובעזרת האל היא תתרחב מזרחה, מערבה, צפונה ודרומה...אני מעוניין בשחרור של פלשתין, אבל שלב אחר שלב".

"חזור למרוקו!"

באותו יום שבו נשא עבאס את נאומו באו"ם, ב-23 בספטמבר, הכריז אחד מסגניו וחבר בוועד המרכזי של הפת"ח, עבאס זכי, בערוץ הטלוויזיה אלג'זירה, כי "לא ניתן להשיג את המטרה הגדולה יותר בבת-אחת... אם ישראל תיסוג מירושלים, תפנה 650 אלף מתנחלים ותפרק את גדר ההפרדה, מה יהיה על ישראל? היא תגיע לקיצה. אם נאמר כי אנו שואפים לחסל את ישראל, לא יקבלו את זה. אל תגידו דברים אלה לעולם. שמרו אותם לעצמכם". לרוע מזלו של עבאס זכי, קשה לשמור דברים לעצמך בעידן האינטרנט, במיוחד אחרי שהודית בכוונותיך האמיתיות בשידור טלוויזיה.

בנאומו בפני העצרת הכללית הכריז עבאס כי "מטרתו של העם הפלשתיני היא לממש את זכויותיו הלאומיות הבלתי ניתנות להעברה במדינתו העצמאית, עם מזרח ירושלים כבירתו, בכל האדמות של הגדה המערבית, ובכללן מזרח ירושלים ורצועת עזה". על פני הדברים, הגבולות של המדינה הפלשתינית שתובע עבאס כוללים "רק" את יהודה ושומרון, ירושלים ועזה. אך המדינה הפלשתינית שאותה חוזה עבאס תקום לצד מדינה יהודית שתחדל להיות יהודית על-ידי מימושה של "זכות השיבה".

זאת, היות שכפי שאמר עבאס בנאומו, יש לאמץ "פתרון צודק ומוסכם לנושא הפליטים הפלשתינים בהתאם להחלטה 194", ו"הגיע הזמן להביא קץ לסבלם ולמצוקותיהם של מיליוני פליטים פלשתינים במולדתם ובפזורה, לסיים את עקירתם ולממש את זכויותיהם". הפליטים "במולדת" הם אלה המתגוררים ביו"ש ובעזה, ובהבאת קץ ל"סבל והמצוקות", מתכוון עבאס להפיכת צאצאיהם לאזרחים בישראל שלפני מלחמת ששת הימים. לפי הפרשנות המוטעית של הפלשתינים, החלטה 194 של עצרת האו"ם מכירה ב"זכות השיבה" שלהם לישראל, ועבאס התייחס במפורש להחלטה זו. לפיכך, "פתרון שתי מדינות" משמעותו שתי מדינות ערביות: מדינה פלשתינית נקייה מיהודים ומדינת ישראל בעלת רוב ערבי. "שלב אחר שלב", כפי שאמר חלאף. ו"שמרו זאת לעצמכם", כפי שיעץ זכי.

בשבוע של הנאומים באו"ם, הופעתי כמעט יומיום ברדיו ובטלוויזיה. אחד הדיונים התנהל בתחנת הרדיו היוקרתית "תרבות צרפת". במהלך הדיון טענתי את המובן מאליו, כי ההגדרה הפלשתינית של "זכות השיבה" אינה עולה בקנה אחד עם פתרון שתי מדינות. בעוד שהמשתתפים בפאנל לא סתרו את טענתי, אחת מהם הציעה "פתרון". הוּדה אלאִמאן, המלמדת יחסים בינלאומיים באוניברסיטת אלקודס, הרגיעה אותי באומרה: "אל תדאג, 'זכות השיבה' תיושם בשלבים ולא במהלך אחד".

כשהזכרתי את מצוקותיהם של 900 אלף פליטים יהודיים שגורשו מארצות ערביות ומוסלמיות אחרי שזכתה ישראל בעצמאות, השיב פאנליסט אחר, אנוואר אבו-עיישה המרצה למשפטים באוניברסיטת אלקודס, תשובה מעניינת: ב-1974, אמר, אש"ף "החליט" כי יש להתיר לפליטים יהודיים ממדינות ערביות ומוסלמיות לשוב לארצות מוצאם, כלומר שישראלים מזרחיים (וצאצאיהם) יעברו להתגורר באירן, עירק, מצרים, סוריה ולוב. לפחות אבו-עיישה מדבר בנועם, שלא כמו דובר אש"ף מחמוד לבאדי שצעק לעברי במהלך ויכוח הרדיו בתוכנית הטלוויזיה של Voice of America: "חזור למרוקו!".

נאום עבאס - כליל הצביעות

לזכותם של המשתתפים בדיון יש לומר כי הם היו כנים: הם הודו כי מטרתם היא לחסל את מדינת ישראל בהדרגה באמצעות דמוגרפיה - יהודים "ישובו" לארצות ערב, וערבים "ישובו" לישראל. עבאס בניגוד להם אינו יכול להיות כה גלוי בדבר כוונותיו האמיתיות בלי שמנהיגים מערביים יידחו אותן (זכרו: "אל תגידו לעולם את הדברים האלה"). כדי שמטרתו הסופית תקבל לגיטימיות בעולם החופשי, עבאס מוכר נרטיב המציג את הפלשתינים כקורבנות חסרי אונים, שכל שאיפתם היא להשיג צדק בדרכי שלום. ואומנם נאומו של עבאס באו"ם היה כליל הצביעות.

הצביעות החלה מיד בתחילת הנאום, כאשר בירך עבאס את דרום סודן על עצמאותה שהושגה לא מכבר. אלא שחודשיים לפני נאומו העביר עבאס מכתב לנשיא סודן עומר חסן אלבשיר (המואשם על-ידי בית המשפט הפלילי הבינלאומי ברצח עם ובפשעים נגד האנושות), ובו הביע את עמדתו בדבר עצמאותה של דרום סודן. התקשורת הממלכתית של עבאס תיארה את עצמאותה של דרום סודן כמזימה ישראלית שנועדה להחליש את העולם הערבי.

עבאס אמר כי השיחות עם ישראל "נכשלו", מבלי לציין שהוא סירב בכלל לשאת ולתת עם ישראל למרות הקפאת הבנייה בהתנחלויות במשך 10 חודשים שהוא דרש ממנה כתנאי מוקדם למו"מ. עבאס טען כי "הכוח הכובש גם המשיך לבצע חפירות ולסכן את מקומותינו הקדושים", בעוד שהאמת היא כי ישראל היא המדינה היחידה במזה"ת השומרת על המקומות הקדושים של דתות אחרות, ואילו הרשות הפלשתינית משחיתה עתיקות יהודיות בהר הבית מאז 1996 וחיללה שני מקומות קדושים לדת היהודית שהועברו לשליטתה - קבר יוסף בשכם ובית הכנסת העתיק ביריחו.

עבאס הזכיר את נאומו של ערפאת באו"ם ב-1974 וטען כי זה היה נאום של "רדיפת שלום". אה כן. הנה מה שאמר ערפאת בנאומו: "ציונות היא אידיאולוגיה אימפריאליסטית, קולוניאליסטית, גזענית; היא ביסודה ריאקציונרית ומפלה... העצרת הכללית חילקה את מה שלא הייתה לה שום זכות לחלק - מולדת בלתי ניתנת לחלוקה". הוא קרא להקמתה של מדינת פלשתין לא לצד ישראל, אלא במקומה.

עבאס קרא לאש"ף "הנציג הלגיטימי הבלעדי של העם הפלשתיני", אך ב-2006 חמאס, ולא אש"ף, ניצח בבחירות לרש"פ, ועזה נמצאת תחת שליטתו המוחלטת. עבאס אמר כי הפלשתינים ימשיכו ב"התנגדותם הבלתי אלימה" - ו"שכח" לציין את התקפות טרור שתבעו את חייהם של אלפי ישראלים. הוא אמר כי נשקם של הפלשתינים הוא חלומותיהם בלבד", מבלי להזכיר את אלפי הטילים בעזה המכוונים כלפי ישראל כמו גם את הנשק הכבד שהוכנס ליו"ש באורח בלתי חוקי מאז 1995. עבאס טען מבלי למצמץ כי החלטתו להשיג באו"ם מדינה באורח חד-צדדי, ללא הסכם שלום עם ישראל "מהווה אישור לכך שאיננו נוקטים צעדים חד-צדדיים". הוא קבע כי נוכחותה החלקית של ישראל ביו"ש "היא הכיבוש היחידי בעולם", בעוד שהאמת היא כי יש עשרות כיבושים בעולם, וכיבוש טיבט על-ידי סין, כיבוש קפריסין על-ידי טורקיה או כיבוש סהרה המערבית על-ידי מרוקו הם רק דוגמאות מעטות.

לו היה ביסוס לטענותיו של עבאס, הוא לא היה נסמך על רשימה כל כך ארוכה של עיוותים. יכולתו לשכנע תיקָבע על-ידי מספר האנשים שייפלו בפח סילופיו. וכמו קודמו יאסר ערפאת, למחמוד עבאס יש בעל ברית נאמן: ערוץ הטלוויזיה הממלכתי של צרפת: France 2.

ב-30 בספטמבר 2000, פראנס 2 שידרה אירוע טרגי שכמעט ודאי כי היה מבויים ומזוייף: ה"רצח" של מוחמד אלדורה על-ידי "היהודים". התמונות שצילם הצלם הפלשתיני טלאל אבו-רחמן, ואשר שידר, בחוסר אחריות וללא בדיקה ראוייה, הכתב של הערוץ בישראל שארל אנדרליין, הפך להיות מן הגורמים העיקריים שליבו את האינתיפאדה השנייה. פרצה אלימות ברצועת עזה וביו"ש, שלוותה בקריאות: "לנקום את דמו של מוחמד אלדורה!". ראשו של דניאל פרל הותז, כשתמונתו של אלדורה מאחוריו, בעוד שהתמונות מן האירוע של אלדורה שלובות באלו של שחיטת צווארו של פרל.

11 שנה מאוחר יותר, פראנס 2 שוב נרתמת לעניין הפלשתיני - הפעם על-ידי נטילת חלק פעיל בתעמולה של עבאס. ב-3 באוקטובר 2011, שידר הערוץ דוח מיוחד על "פלשתין", אשר אלה עיקריו: הצעת החלוקה של האו"ם מ-1947 לא צלחה, ושני הצדדים אשמים בכך; ממשלת הרש"פ ביהודה ושומרון היא שוויצריה של המזרח התיכון; באשר לרצועת עזה, כל מה שמבקש חמאס זה שלום, וכשנורים משם טילים לעבר ישראל, זה תמיד ואך ורק בתגובה למתקפות ולתוקפנות הישראליות שלא קדמה להן שום התגרות; ישראל גונבת את המים של הפלשתינים, ובבקעת הירדן היא הפכה אדמה ירוקה למדבר; "מתנחלים" יהודיים באו לראשונה לחברון ב-1968, ומאז הם משליטים טרור על פלשתינים חסרי אונים; ה"התנגדות" (resistance - באנלוגיה לתנועת ההתנגדות הצרפתית לנאצים) הפלשתינית היא תמיד שוחרת שלום ובלתי מזיקה; הסיבה היחידה שישראל עדיין נהנית מתמיכת ארה"ב היא כספי השדולה היהודית AIPAC, האיומים ושליטה שלה בפוליטיקאים ובעיתונאים ; 7 מיליוני הצאצאים של הפליטים הפלשתינים מ-1948 אינם יכולים, ואין לדרוש מהם, להשתלב בארצות המארחות אותם (כמו לבנון), ויש להם זכות לשוב לישראל.

התסריט של הדוח המיוחד של ערוץ "פראנס 2" יכול היה להיכתב על-ידי עבאס בעצמו. השפעתו כנראה לא תהיה כה דרמטית כמו זו של עלילת אלדורה. אבל אינתיפאדה שלישית - אינתיפאדה של שקרים ותעמולה - נפתחה, ו"פראנס 2" שוב נותנת לכך יד.