עסקת שליט: ארבעה לקחים

גרמניה שיחררה באמצע שנות ה-70 את רוצחי י"א הספורטאים. ישראל לקחה אוויר וחיסלה אותם אחד-אחד. זה בדיוק מה שצריך לעשות כעת. לא את כולם, ודאי לא בבת אחת, אבל בהחלט לסגור את החשבון. יש בכך יותר מניעה לעתיד מאשר ענישה על העבר, משום שהניסיון וההיגיון מלמדים שמדובר במי שמהר מאוד יחזרו לצמרת ארגוני הטרור ומהר מאוד יחזרו לתכנן ולבצע פיגועים נגד ישראלים חפים מפשע. לכן, הם צריכים להיות בצמרת הרשימה של יעדי החיסול.

ושוב: זה ממש לא ימנע עסקות עתידיות, אם חלילה יהיה בהן צורך. אם כבר, זה אולי יגרום לכמה מאותם מחבלים לחשוב שבעצם עדיף להם לחיות בכלא הישראלי, מאשר לחשוש בכל רגע מפני טיל שיפוצץ אותם לרסיסים.

הנקודה הזו קשורה במישרין לקודמת. התקשורת נהגה לאורך השנים בחוסר אחריות, כאשר עודדה כמעט פה אחד את הססמה של "בכל מחיר". רק בשנה האחרונה, פלוס-מינוס, התחילו להופיע מאמרים ששאלו האם המחיר הנדרש אינו גבוה מדי ומסוכן מדי, אך הם נותרו במיעוט. הכותרות, כולל של הידיעות החדשותיות, היו חד-משמעיות. לשיא הגיעו הדברים כאשר מעריב ביצע מניפולציה גסה, בדמות הרכבת המילה "הצילו" בכתב-ידו של גלעד, מתוך מכתב ששלח למשפחתו, והצבתה ככותרת הראשית שלו.

אם וכאשר נשלם כולנו את מחיר העסקה הזו, כמו את מחירן של קודמותיה (והלוואי שנתבדה), חלק משמעותי מן האחריות יהיה מוטל על התקשורת, שדחפה בצורה פופוליסטית את מקבלי ההחלטות לאשר את העסקה המסוכנת הזאת.

אביבה ונועם שליט עשו בדיוק את המוטל עליהם כהורים: להפוך שמיים וארץ למען בנם. אלא שמי שמסתכל מן הצד חייב לשאול את עצמו, האם המסע הציבורי הבינלאומי הממושך לא גרם להעלאת המחיר ולעיכוב העסקה. כדאי לזכור שיש לנו עסק עם חיות-אדם, שלא בדיוק מושפעות מדעת הקהל ומשיקולים דמוקרטיים, ולא ממש נותנות למשפחות אסיריהן למחות ולהפגין. אצלנו - וגאוותנו על כך - חופש הביטוי מאפשר לעשות בדיוק את זה.

הבעיה היא, שכמו בכל מו"מ - כאשר צד אחד מפגין להיטות לבצע עסקה, הצד השני מעלה את המחיר. ומה לעשות, גם זה היה מו"מ לכל דבר. החמאס קרא את העיתונים, ראה את התמונות, שמע את הראיונות - והקשיח את עמדתו. בסופו של יום, הוא קיבל כמעט את כל מבוקשו, וישראל עושה את העסקה כמעט באותו מחיר בו ניתן היה לבצע אותה כבר לפני שנה-שנתיים. ייתכן איפוא, שהקמפיין המרגש והנוגע ללב, השיג במידה מסוימת את ההפך ממטרתו.

אין שום משמעות לשליחת מחבל ל-6, ל-16 או ל-60 מאסרי עולם, אם בסופו של יום הוא עשוי להשתחרר. אין שום צדק באירוח על-חשבון המדינה של מי שאחראי למותם של עשרות בני אדם. אין שום היגיון בהחזקת ארכי-רוצחים כאשר הם הופכים לקלפי מיקוח בידי אויבינו.

הרי אם אותם רוצחים מתועבים לא היו בחיים, החמאס לא היה דורש את שחרורם. ואל תחשבו לרגע שהוא לא היה עושה עסקה: הוא פשוט היה נאלץ להסתפק ב"פרסים" פחות יקרים, כגון מי שנשפטו ל-25 שנות מאסר. ואל תחשבו שהוא לא היה חוטף חייל: הוא פשוט היה נאלץ לעשות זאת מתוך ידיעה שהתמורה תהיה "רק" גבוהה ולא בלתי סבירה בעליל.

ויש עוד נקודה: שולחי המחבלים המתאבדים מוכנים להילחם עד טיפת דמם האחרונה של חייליהם. תראו מה קורה בכל פעם שישראל מתחילה לחסל אותם עצמם: הפיגועים מתמעטים פלאים משום שמתכנניהם יורדים למחתרת והם ממהרים לבקש רגיעה כדי להציל את עורם. אם מי שעומד בקודקוד יידע שגם הוא צפוי למיתה, בין אם במכוניתו ובין אם בתא התלייה, סביר להניח שיהיה בכך לכל הפחות גורם כלשהו של הרתעה.