נתניהו אמר "כן" לפריצת מכסת הדמים

אחרי הרמת הדגל-הלבן בידי ממשלת ישראל מול אבירי הטרור: מי עתה יוכל להסתכל בעיניהם של חיילים והוריהם ויבטיח להם, כי ילדיהם המתוקים, "המחופשים לחיילים", לא ייחטפו מעתה ואילך, עשרות מהם, מגבולות הנגב והגליל? מי יבטיח להם, כי אלף רבי-מרצחים בתמורה לכל אחד מילדיהם, הנמק בבור השטן - אכן ישולם כתעריף לאומי מוסכם גם בעתיד? מי יתקע לידם, שהיוקר הזה לא יאמיר והשער יפקע? מי יערוב להם, כי יימצאו בבתי הכלא הישראלים קלפי מיקוח כאלה, אחרי שהמטבע הזו תאזל?

מי יסתכל בעיניים למאות המשפחות, אולי גם של כותב שורות אלה, אחרי שגופותיהם ירוטשו במדרחוב של בן-יהודה או במסעדת "סבארו" המחודשת? מי ישקם את אי-האמון הטראומאתי המתמשך של ציבור הנוסעים בתחבורה הציבורית, שעשנה יעלה שוב משומן קורבנות האדם על מזבח פוליטיקאים קצרי-רואי ופופוליסטים שטחיים?

דווקא היום התכנסה קבוצת אנשי-רוח מהקצה הסהרורי ההוא: הם דרשו מיצוי דין עם הימין. דעתם הייתה, כמובן, אחרת, אחרת לגמרי, ביחסם האמביוולנטי החולני באשר למיצוי הדין עם יורשיו החוקיים של עמלק בימינו.

אף שהם רגילים בכך, הם הגדילו לעשות: כל אמצעי התקשורת הביאו הערב הנורא הזה צד אחד של המתרס וסתמו כל טיעון אחר נגד העסקה. גלי הרגשנות שטפו, עלו ושצפו. גלעד חוזר הביתה...

"מי יחיה ומי ימות?!" - אמרנו בחרדה אך לפני ימים ספורים בפני חורץ הגורלות, אלא שעם הפלת הפור בישיבת ממשלה פופוליסטית, רדודה ועכשווית - השאלות האלה עלולות למצוא את תשובותיהן הרבה יותר מהר מכפי שמישהו בטעות הרהר בבית הכנסת בינו לבין לעצמו.

כל מי שיש לו ילד בצבא או כזה העתיד להתגייס - ליבו חייב היום להחסיר פעימות. הטרור ניצח, בחסות חטיפות אכזריות והחזקת בני-אנוש בתנאים בלתי אפשריים. הטרור ניצח והנציח את זרוע ההכרעה מול ישראל הרופסת והוא עתיד להשתמש באסטרטגיה מנצחת זו כדי להשלים עסקות-ענק באמצעות חטיפות קרובות של עשרות ישראלים נוספים.

אבי "המערב ינצח את הטרור" ו"מקום תחת השמש" שכח מזמן את משנתו ההיסטורית. זיקנה מכוערת, שקפצה עליו ומביישת את בחרותו. חולשתו המוצהרת של בנימין נתניהו כבר דחקה הצידה כל מה שחשב, אמר או כתב, אי-פעם, כמסבירן הלאומי.

האיש הזה, המכהן כראש ממשלה, הלך ויילך עם הזרם, אך יקפיד לזקוף לאחרים את חובתם. ראשי זרועות הביטחון אינם יודעים זאת כעת. אבל שומה עליהם לזכור: אֵל הדיון הציבורי, במהלך כהונתו או לאחריה, הוא יטיל את כולם, לבד ממנו עצמו; בעוד הוא יתמיד להתעטף בזכר אחיו יוני והמבצע ההרואי על שמו; זה שדגל בעיקרון העליון, לפיו אין נכנעים לטרור.

אוי לנו מדמיהם הזועקים מן האדמה של ילדי מעלות (לא חיילים בוגרים, אלא ילדים רכים...). אֵל משפחותיהם הענפות היינו מתוודעים היום, לוּ היו משחררים עשרות בודדות של מחבלים. אוי לנו מאלופי הארץ שלנו במינכן, שנשלחו להגן על כבודנו הלאומי במחוזות האובדן של עמנו ושילמו אף הם בכל היקר לנו ולהם: בחייהם.

אוי לנו מדמם השפוך של כל אלו שיכולים היו לחיות בינינו, אלא שחבריהם בחרו להילחם על חירותם ולא לפתוח כנגדם את ארסנל הטרור האנושי לא אנושי. מה יאמרו, למשל, הוריו של נחשון וקסמן, שחייו קופחו בשל תפיסת ביטחון תקיפה, אפילו נמהרת?

את מסגרת התקציב נתניהו לא יעז לפתוח; לא מול שכבות הביניים והעניים, הנאבקים עם קיומם, מי יותר או מי פחות; לא מול רופאים מצטיינים, תקוות הבריאות של המחר; אבל את מכסת הדמים ראש הממשלה פרץ ברגע אומלל אחד בהיסטוריה המיוסרת של הארץ הזאת. רגע, שממנו לא יהיה ניתן לחזור.

מול עיניי הדומעות חמשת בני משפחת סחויסחודר, שבאו ליהנות עם ילדיהם במסעדת "סבארו", וברגע אחד - נמחקה המשפחה היפה והמופלאה הזאת מקרב עמה ועולמה והותירה יתומים אומללים. מי יתבע עתה את דמיהם?

בשבוע החולף פורסם, כי נתניהו גילה "שביעות-רצון" מלכידתם של רוצחי תינוק בן חודש, שסיים את חייו בתעלת ואדי, מגואל בדם ביחד עם אביו (אסון טרור, שניסו להסתיר מאיתנו); אלא שאיזה עוד ערך יש ללכידה הטכנית הזאת, אם אחריה נחטפים חיילים והפיקדון המפלצתי מוחזר במחי החלטת ממשלה אחת, הואיל ו"חלון ההזדמנויות נסגר".

הפוליטיקאי המתעתע, נמוך-הקומה, נתניהו, שיחרר אתמול הצהרה לכאורה מעודדת, לפיה ההתיישבות ביהודה ובשומרון תזדקק לרה-אורגניזציה משפטית בכל הקשור למעמדה המעורער בבית המשפט העליון. אחרי הרס של בתים על משפחותיהם וכוונה להשתמש בהליך התוקפני כשיטה פוליטית משפטית נגד אזרחים שווי זכויות וחובות במדינת היהודים - מצא לנכון התככן הנבחר לשגר לשמיים אותות פיוס עִם המחנה האידיאולוגי המובס, ממנו לכאורה בא ושאליו בחר להתנכר בנסיבות השעה.

למה עשה כך, שאלו תמימים, ומהי סיבת העיתוי הנוכחי לכך; אלא שהתשובה לא איחרה לבוא, מקץ שעות בודדות: ספק גדול, אם נתניהו יכשיר את הקרקע, עליה מושתתים חייהם היומיומיים של עשרות אלפי יהודים, אבל "צפירת הארגעה" נזקקה לו, כדי להוריד את גובה הלהבות, אותן יבעיר לעת ערב, עִם ההפקרות הגורפת בעקרונות הביטחון המקודשים של ישראל לדורותיה.

נתניהו מעולם לא חשב על סבלם של "אחיו המתנחלים". הוא היה זקוק להם, לצורך דעת הקהל, בעיתוי פוליטי מסוים, כדי לקדם מהלך מקביל. זהו ייעודם הפוליטי של מי שמסכנים את חייהם יום-יום בבקעה ובהר. יבוא יום ונתניהו יסביר להם מדוע לדעתו "חלון ההזדמנויות" שלהם נסגר.