לנשוך שפתיים ולהבליג

בחודש אוגוסט 2001 יצאו הוריו של שבואל סחיווסחורדר עם חמישה מילדיהם מהיישוב נריה בו התגוררו ליום כיף בירושלים. בני המשפחה נכנסו לאכול במסעדת "סבארו" בעיר ונקלעו לפיגוע במקום. הוריו של שבואל, צירה ומרדכי, אחיו יצחק ושתי אחיותיו, חמדה ורעיה, נהרגו במקום, ושתי אחיות נוספות נפצעו. מאז אותו טבח חייהם של שרידי המשפחה אינם חיים. הם לא הצליחו ואינם יכולים כנראה להשתקם מהטראומה.

בלילה שעבר השחית שבואל את האנדרטה לזכר יצחק רבין, ובשכל עשתה משטרת ישראל כאשר החליטה לשחרר אותו. גם במשטרה מבינים שיש מקרים בהם כל עוד לא מדובר במעשה המסכן בני-אדם ניתן להבליג.

עם כל הכבוד והחשיבות למצבת הזיכרון, ניתן לתקן אותה ולבנות חדשה. אבל לב שבור שחווה כזה שבר לא ניתן לתקן. בהלכות שבת מובא שאדם ששבר בשבת היה למעשה אמור להיות פטור, אולם בעצם השבירה יש תיקון לכעסו, ו"חייב מפני נחת רוחו שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן". במעשיו של שבואל יש ריפוי מסוים לנפשו המנופצת לרסיסים. את הרפואה הזו חייבים לו כולנו, שבמדיניותנו גרמנו לכך שמשפחתו תירצח.

לא זו העת לקדש אבנים דוממות ולתבוע מיצוי הדין. חובתנו כחברה כלפי בודדים שנפגעו מהמערכת בצורה שאינה בת תיקון גדולה לאין שיעור, ואפילו אם יחיו אלף שנה לא נוכל להחזיר להם את החוב. מי שמרשה לעצמו לשחרר מחבלים שרצחו נפש יכול להתגמש כאשר מדובר באדם שכל היקר בחייו ניטל ממנו באחת.

סחיווסחורדר, גלעד שליט או עמוס ברנס המנוח נרמסו עד עפר בגלל התנהלות לא-ראויה של המדינה. אם אחרי כל מה שעשיתי להם כמדינה, הם יקללו או יירקו לי בפרצוף - אומר תודה, אמחה את העלבון מפניי ואמשיך הלאה בלי קטנוניות. יש מקרים שצריך לדעת להבליג, גם אם לדעתי הם אינם מוצדקים.

בהזדמנות זו כדאי אולי להציע שלאנשים מעין אלה לא תהיה חובה כלשהי כלפי מדינתם. הם ייפטרו משירות צבאי, ממיסים ומאגרות, ומכל מעשה אחר שיש בו חובה כלשהי כלפי המדינה ורשויותיה.