האמנם נערכים?!

אני קורא את דבריו של ישראל זיו במעריב ("נערכים למלחמה שהיתה", 16.10.11) וקצת מאוכזב לנוכח העובדה שאת הדברים כותב אלוף ((מיל.)) בצה"ל ומי שהיה ראש אגף המבצעים במטכ"ל בשנים 2004-2006. ראשיתם של דבריו באזכור דברי הרמטכ"ל הנוכחי, רא"ל גנץ, ערב יום הכיפורים השתא, על צורך יומיומי במוכנות מתמדת, על צורך בהתמודדות מורכבת בסביבת איומים משתנה ועל הנחיצות להתאים את הצבא לכך. עד כאן טוב ויפה, אבל מה באמת יש בדברים הללו? במה הם עצמם שונים מהדברים הנאמרים במקומותינו כבר 63 שנים כמעט באותן מילים בדיוק? לדידי אותם דברים יכלו להאמר באותה רמה של רלוונטיות בכל אחת משנות העצמאות של ישראל, ולכן הם חסרי משמעות. המשמעות נגזרת מאקטואליה, ואם אין בדברים ייחוד של אקטואליה לימים אלה, דהיינו: במה שונה ההערכות הנדרשת כיום מזו שנדרשה לפני שנה, לפני חמש שנים ולפני 20 שנה, הם חסרי משמעות. שהרי ברור לכל בר בי-רב, גם מי שאינו איש צבא מקצועי, שמתאר האיומים כיום, וזה שצפוי לנו בעוד 3, 5, או 10 שנים, שונים מהותית ממה שהיה כאן אפילו בעשור האחרון.

בהמשך הוא קובע שנקודת ההתיחסות המרכזית לתהליך ההתפחות של הצבא היא מלחמת יום הכיפורים, מלחמה שהתנהלה לפני 38 שנים! בניהול אותה מלחמה כשלה כל המערכת הביטחונית של ישראל מראש הממשלה דאז, דרך שר הביטחון, המטכ"ל מפקדי השדה הבכירים ברובם הגדול ומפקדים רבים גם בדרגות הביניים (מח"טים, אוגדונרים ובמקרים לא מעטים גם מג"דים. ככל שירדת בסולם הפיקוד הפורמלי, גיליתה יותר ויותר יכולות שמוצו עד תום, אבל לא כך פועלת מערכת צבאית מתוקנת של מדינה). כיום גם ידוע שתהליכי השיקום שבאו לאחר המלחמה, במיוחד מדיניות בינין הכוח של הרמטכ"ל גור, הביאו בסופו של דבר, תוך שנים מעטות (1984-5) לקריסה כלכלית של מדינת ישראל. "הדוקטרינה המובילה", כותב זיו, "הייתה התכוננות למלחמת יום הכיפורים הבאה". אבל כאן הוא ממשיך וטועה "... ובמילים אחרות: היערכות למלחמה שהייתה וזאת שלא תחזור על עצמה"; האמנם?! אף מלחמה אינה חוזרת על עצמה, אולם אין גם אף מלחמה שפער הזמנים בינה לבין זו שקדמה לה הוא שנים ספורות (נניח, פחות מעשר שנים) שאינה משופעת בסיטואציות, התרחשויות ומהלכים דומים או אפילו דומים מאוד לאלה שהתחוללו במלחמה הקודמת ואפילו במלחמות שקדמו לה. גם כאן, כמו בכל חשיבה מקורית, אין מקום לקונצפציות, משום שקונצפציה בהגדרה היא "התאבנות מחשבתית". דברים אלה הוא מדגים בהמשך דבריו על ההתנהלות אחרי מלחמת ששת הימים (1967) ש"הובילה" את צה"ל לימי מלחמת יום הכיפורים.

הסתכלות כוללית כזו על ההתרחשות בין מלחמת ששת הימים לבין למחמת יום הכיפורים, גרוע לא פחות מההסתכלות על המציאות המשתנה ערב מלחמת יום הכיפורים ופיענוחה דרך הקונצפציה במקום דרך החשיבה היוצרת. כאשר צה"ל קיבל הנחיה ממשלת ישראל להערך על קו המים של התעלה למניעת חציה של התעלה על-ידי כוחות מצריים, הקונספט המבצעי שנוצר בעקבותיה, היה הקמת קו המעוזים לאורך התעלה. קו המעוזים נועד למנוע חציה "סימלית" ולא חציה ע"י צבא מצרי שלם שגודלו כמעט כגודל צה"ל כולו. צה"ל הניח שלרשותו עומדת גם היכולת של חא"י לפעול בחופש פעולה מלא מעל לתעלה ולקו המוצבים, אולם "שכח" למחוק מהמשוואה את העובדה שמלחמת ההתשה 1968-9 ביטלה למעשה אפשרות זו. וכאשר הגיעה שעת המבחן, כלל לא הורשה להשתמש בכוח האוירי בכדי למקסם יתרונות שיכלו לעמוד לרשותו לו בשלב הפתיחה. כאן הבעיה לא הייתה במבנה הצבא והאמתו לסוג הלחימה שכפו עליו המצרים, כאן היה המחדל בנתק מחשבתי מוחלט בין הדרג המדיני לצבאי - בעוד צה"ל נשען על הנחות עבודה מסויימות, נמצא הדרג המדיני של ישראל כבר בקונצפציה אחרת. שתי הזרועות גם יחד של תפישת הביטחון של ישראל אינן מתואמות אינן מסונכרנות ואינן מבינות את הפער הקונספטואלי ההולך ונפער בינן לבין עצמן; הניתוך מהשטח הוא רק תוספת "שולית" לכך.

זיו צודק בטענתו בהמשך דבריו שצה"ל "שכח לחשוב" במונחים הגנתיים מובהקים, שנעשו רלוונטיים בזכות העומק האסטרטגי שהעניק לו מרחב סיני, אבל בה בעת הוא אינו צודק בהתעלמו מהנחיות הדרג המדיני שהובילו את צה"ל לבחור באופציה שבה בחר בפועל. צה"ל, משבחר לשבת על קו התעלה, ובכך הביא עליו את מלחמת ההתשה ותהליכי שחיקה שוטפים נוספים, חייב היה להערך לפחות מחשבתית תיכנונית ודוקטרינרית גם למקרה שבו יממש האויב את איומיו "להחזיר בכוח מה שנלקח בכוח" ולאופן שבו יטיב להתמודד עם אתגר זה ולתאם עמדות עם הדרג המדיני, שאת אישורו יצטרך לקבל ליישום כל פתרון שיבחר בו, אם הוא חורג מהנחיות היסוד "הנורמליות".

בהמשך הדברים כותב זיו: "... צה"ל שהכין עצמו בשקידה בשלהי שנות ה-70, ה-80 ובמידה רבה עד היום, למלחמה נוספת נוסח יום הכיפורים, מצא עצמו בלבנון, ובאיו"ש פעם אחר פעם כשהוא מתמרן גייסות משוריינים שלא התאימו ללחימה באזורים אלו...". שלהי שנות ה-70 וה-80 מבשרים שינוי מהותי במיתאר האיומים נגד ישראל. איום המלחמה הקונבנציונלית שמאפיין כאיום המרכזי את כל תקופת העצמאות של ישראל עד לחתימת הסכם השלום עם מצרים, מתחלף באיום מסוג אחר - הטרור לסוגיו. האיום הקונבנציונלי לא נעלם לחלוטין, אבל הוא כבר אינו עוצמתי כפי שהיה (בין היתר בגלל שינויים אזוריים חיוביים נוספים כהסכם השלום עם ירדן, יציאת עירק ממעגל האיום בחזית המזרח, נסיגת בריה"מ מהאזור ועוד). איום הטרור, כל עוד היה מרוחק מישראל, דהיינו כל עוד היה ממוקם בעיקר בירדן, בלבנון ובטוניסיה, לא היווה איום קיומי. קרובו למרכזי האוכלוסיה במסגרת הסכמי אוסלו, שינה עובדה זו, וההוכחה המרכזית לכך באה בדמותה של האינתיפדה השניה. אעל-פי ששינויים אלה ברורים ומוחשיים, צה"ל וממשלת ישראל נוהגים כמדינות המערב כולן: מתקשים להיפרד, אפילו חלקית, מהמסגרות הצבאיות "הישנות והמוכרות" ומחפשים דרכים "להתאימן" למלחמה באיום החדש. בכך מבצעת ישראל שלושה חטאים: א. היא מחליטה שלא להחליט על עדיפויות ונוקטת בגישה של "גם", ו"גם"... ו"גם". ב. היא מנהלת את המלחמה נגד הטרור בכלים שלא נועדו לכך. ג. היא אינה מבינה שהטרור הופך יותר ויותר לאיום הקיומי החדש, ולפיכך חייבים להתמקד ולהתיעל בניצול המשאבים הלאומיים המוקצים לשימור כל אחת מהיכולות הדרושות במסגרת מאזן הביטחון הלאומי הכולל.

לכל אחת מהחלטות אלה השלכות מרחיקות לכת. אי בחירה בין חלופות, מגדילה את סך הוצאות הביטחון ופוגעת ביכולת הלאומית להתמודד בו-זמנית גם עםצרכים אחרים, למשל: חינוך, בריאות ורווחה. מאחר שמערכות הנשק הגדולות הולכות ומשתכללות, הן גם נעשות יחקרות יותר הן ברכישה והן בתחזוקה. ומשום שהן אינן מנוצלות מרבית הזמן, הן מתישנות והתהליך חוזר על עצמו. צבא אומנם איננו מפעל ריווחי, וכל ההקעות בו הן השקעות "מבוזבזות", באל שום מדינה ריבונית אינה יכולה להתקיים ללא צבא, ובוודאי כך כאשר היא נמצאת באזור עימות או באזור בלתי יציב מבחינה גיאופוליטית. השאלה היא שאלה של צרכים אמיתיים מול צרכים מדומיינים, ואיומים אמיתיים מול איומים מדומיינים; ההחלטה היא פוליטית-מדינית וחייבת להעשות ע"י הדרג המדיני, אשר נעזר בכל הידע הממלכתי העומד לרשותו. על יסוד החלטה זו צריך הצבא לארגן עצמו מחדש, כשהוא מנהל תהליך הדברות מתמיד עם הדרג המדיני הממונה, מעדכן אותו ושואב ממנו הנחיות אד-הוק המובילות לשינויים המשקפים שינויים בסביבת האיומים.

כל עוד אנו מבינים שהטרור הוא האיום האסטרטגי האקטואלי, חייבים לבנות מענה אופטימלי מולו. מענה אופטימלי הוא מענה המשלב אמצעים שונים - מודיעין, אמל"ח, מערכים מבצעיים, דוקטרינת הפעלה, הערכות פריפריאלית, הערכות כלכלית, הסברה ותקשורת ועוד. מלחמת טרור היא אסטרגיה של מלחמת התשה שבמוקדה ניצב קונספט הרואה באוכלוסיה האזרחית את יעד התקיפה של הטרור, להבדיל ממלחמת גרילה שבה כוחות לא סדירים מנהלים לחימה מול הצבא הסדיר של האויב. אופי זה של מלחמת הטרור משנה באופן יסודי את "כללי המשחק" אצל הצד התוקף, וחייב לשנות אותם גם אצל הצד הניתקף. צה"ל אינו מראה יכולות מספקות בהתאמות אלה לאורך השנים, וכאשר יש לו הישגים במלחמה אסימרית זו, ההישגים נובעים מהפעלת כוח מסיבי כנגד מי שאינם ניתפסים כצבא ומכאן גם אינם נתפסים כיום חמור עד קיומי. לאסימטריה זו השלכות שליליות רבות על ישראל בכלל ועל כושרו של צה"ל לנהל מלחמה יעילה נגד הטרור. בעשור האחרון, למעשה מאז סיום האינתיפדה השניה, מתאפיין הטרור נגד ישראל במעבר מטרור במגע ישיר - מחבלים מתאבדים, יריר נק"ל, מטענים, נשק קר, בקת"בים וכו' - לטרור מנגד. סוג אחד של טרור כזה חווינו במלחמת המפרץ הראשונה, בתקיפות הסקאדים של עירק. אפשר לראות זאת כרקדימות מינורי למציאות בה תמצא ישראל היה ומדינות כאירן ואו סוריה יפעלו נגדה במלוא עוצמתן. הסוג הנפוץ יותר של מימד חדש זה במלחמת הטרור ראינו במלחמת לבנון השניה ובהתנהלות ארגוני הטרור ברצועת עזה למן תחילת האינתיפדה השניה, אבל במיוחד לאחר הנסיגה מהרצועה. כאן הקדימון היה מוחשי הרבה יותר, אבל גם הוא מהווה קדימון לתרחיש אפשרי שבו התקיפה באה בעת ובעונה אחת במספר חזיתות. אם לשפוט על-פי התנהלות צה"ל וממשלת ישראל באירועים אלה, מדינת ישראל אינה מוכנה לסוג זה של מלחמה. היא אינה מוכנה משום שעדיין לא הפנימה את כללי היסוד החיוניים: אי-אפשר "לרקוד על כל החתונות", וחייבים להגדיר עדיפויות. אין פתרון טכנולוגי מובהק להתמודדות במערכי טילים עתירי יכולות הנורים בעת ובעונה אחת משטחים שמחוץ לשליטה הישראלית. קיימות תשובות חלקיות מסוגים שונים - פסיביות: כגון מקלטים ומחסות; ואקטיביות: כגון מערכי טנ"ט מסוגים שונים, ותקיפות אוירות על המערכים המשגרים. כך או כך אין זה פתרון מלא. מול סוריה ולבנון, קיימת אפשרות להפעלת כוחות יבשה כחלק ממערך חיסול היכולת הטכנית מבצעית של האויב, אבל הרבה יותר קשה לבצע זאת נגד אירן למשל.

תאורים אלה רק באים להמחיש חלק מהמורכבות הנוצרת עם שינוי מתארי האיומים. מורכבות המחייבת חשיבה מדודה על דרכי התגובה, על מגבלות כלכליות ופוליטיות ועל השאלות מהן הדרכים בהן יכולה או תוכל ישראל להרתיע אחרים משימוש בלוחמת טרור מסוג זה. הכשלון במלחמת לבנון השניה לא נבע בעיקר מהעובדה שצה"ל לא היה מוכן כראוי להתמודדות. הוא נבע מכך שצה"ל לא היה מוכן היטב למלחמה אותה נדרש להלחם, ומהעובדה שממשלת ישראל מילאה תפקיד של סטטיסטית ונגררת בעיצוב המהלכים האסטרטגיים והמדיניים המרכזיים, החל מההחלטה על היציאה למלחמה וכלה בהחלטה על סיומה. ממשלת ישראל לא הובילה את התהליך, לא הנחתה את צה"ל ולא "הסתכנה" בנקיטת עמדות ברורות בכל השאלות המרכזיות כנדרש ממנהיגות לאומית. בניגוד לדברים שכותב זיו לאמור: "על הצבא והרמטכ"להחדש ליזום שינוי שיש בו לקיחת סיכון מחושב, אך הינו הכרחי בשל השתנות הסביבה, השינויים בכלכלה העולמית והשינויים הפנימיים המתרחשים בחברה ובכלכלה הישראלית; ... לשמור על צה"ל כצבא האיכותי והחזק ביותר באזור", אני סבור שהדרישה מופנית לכתובת הלא נכונה. הכתובת העיקרית היא ממשלת ישראל. זו אחריותה ולא אחריות צה"ל. לצה"ל אחריות מקצועית-ביצועית, אבל את העדיפויות, הסיכונים, וכללי המשחק צריכה לעצב ולהנחות ממשלת ישראל - יש בה מספיק שרים בכדי לעשות זאת אפילו פעמיים...

לעומת זאת זיו צודק שהתשובה לאתגרים העומדים בפני ישראל אינה בעוד ועוד אמל"ח מתקדם מסוגים שונים בכדי לענות כביכול על אפשרות הזויה שתקרה לפנינו. כשם שתהליך מדיני אינו מבטיח לנו דבר, גם התעצמות "אמורפית" אינה מבטיחה לנו דבר. התעצמות אינה קשורה אך ורק באמל"ח מתקדם. היא קשורה בתיקונים חברתיים, היא קשורה בחידוש הלכידות החברתית, היא קשורה בשיפור תהליכי ניהול וקב"הח בכל הדרגים, היא קשורה בהתנהלות מוסרית (תום לב ושקיפות) והיא קשורה בהבנה שלציבור הישראלי יכולת עמידה אדירה באתגרים קשים, אם ישתכנע שהם אינם מוטלים עליו מפני שהיה "פרייר" של הממשלה או הצבא. התשובה לאתגרים היא בהתאמת המענה לאיומים בכל הרמות, והבהרת הדברים לידידים ואויבים כאחד. אין הבהרה טובה יותר מהבהרה מוחשית בשטח. לפיכך, אילו כבשה ישראל את דרום לבנון במלחמת לבנון השניה, ניקתה אותה לחלוטין מחיזבאללה, גרשה ממנה את התושבים השיעים תומכי חיזבאללה והפכה את האזור לשטח מפורז בדומה לסיני, כשהיא מחזירה את השליטה בה לממשלת לבנון לאחר הסכם הפסקת אש שבו מתחייבת ממשלת לבנון למנוע חזרה של חיזבאללה לדרום, אי המצאותם של כוחות מזויינים בשטח זה, והחזרת התושבים בהדרקגה תמורת התחייבות שלהם להמנע מהשתתפות בפעילות צבאית ו/או תוקפנית נגד ישראל - היה מצבה האסטרטגי של ישראל כיום, שונה בתכלית שינוי מהמצב הקיים. בכל מה שמתרחש במדינות או בשטחים הגובלים בישראל, חייבת ישראל לעצב דפוס התנהגות מסוג אחר מאשר לגבי מדינות מרוחקות יותר. זו דוקטרינת ביטחון לאומי שונה מהדרך בה נוהגת ישראל כיום, דרך שאינה מוליכה לשום מקום טוב. זו דרך שמשליכה גם על בניין הכוח וגם על דרך השימוש בו. זו דרך לאומית כוללת ולא דרך צבאית, שהיא בגדר אספירין למחלה קשה. אילו נהגה כך, או אם תנהג כך היה ותדרש לזאת פעם נוספת, יתכן ותמנע בכך בעתיד את התמוטטות הסכם השלום עם מצרים וירדן, ואת הצורך לחזור למדבר סיני... .

התמודדות באיו"ש, במידה ותקרה, היא התמודדות בעלת אופי שונה לגמרי, בתנאי שאם תתרחש התמודדות מזויינת כזו תנטרל ישראל מיד בראשיתה את "משטרת הרשות הפלשתינית" ככוח צבאי מזויין ומאומן. התנהלות על-פי תרחיש דומה לנ"ל בדרום לבנון או ברצועת עזה (אותה תחזיר ישראל לחסות מצרית אזרחית), תתרום תרומה מהותית גם לפעילות שתדרש באיו"ש. באיו"ש חייבת פעילות ישראלית להיות תמיד מורכבת מתמהיל של צעדים ביטחוניים, מדיניים וכלכליים. אסור למוסס את המציאות שם ולהניח לרשות להכתיב תהליכים. בסיכומו של דבר, כך או אחרת יידרש באזור הסדר פוליטי שחייב לענות של שני קריטריונים: א. קיום האינטרסים הביטחוניים של ישראל, בכלל זה בשאלת גבולות הביטחון ושימור גושי ההתישבות הגדולים שבהם מגולמים עיקר האינטרסים הלאומיים-היסטוריים שלנו; ב. שלטון עצמי לפלשתינים, מנוטרל מאיומים צבאיים ואסטרטגיים. אם יש בסיס להתקדם במו"מ אפקטיבי, מה טוב; אם לאו, חייבים להתקדם באופןחד-צדדי. סרוב פלשתיני לנהל מו"מ ומהלכים פלשתינים חד-צדדיים הם הצידוק האולטימטיבי לכך. גם כאן צריכה הממשלה להיות הגורם המוביל והמנחה את צה"ל כיצד לפעול ובמה לא לעסוק. כך, למשל אסור שצה"ל יעסוק בעקירת ישובים ובפינוי ישראלים מבתיהם. אם צריך לתקן לשם כך את החוק, יפה שעה אחת קודם. אם צריך לסכם הסדרים משפטיים או כלכליים הוגנים, יפה שעה אחת קודם. אם צריך למנוע פרובוקציות , יפה שעה אחת קודם - הכל כהנחיות הנגזרות מהחלטות ממשלה, ללא מחטפים וללא העמדת פנים. חייבים לשקם את האמון בין הממשלה לאזרחים (להבדיל מהסכמה) בכדי לחזק את הלכידות. על אי-הסכמה אפשר להתווכח; מול שקרים אפשר רק לצאת מהכלים...

ישראל אינה נערכת למלחמה שהיתה. היא נערכת לכל מה שעשוי לקרות... ולכן אינה נערכת בעצם לשום דבר. זו מציאות מסוכנת. חייבים להתרחק ממצב שהביא אותנו כבר מספר רב של פעמים ל"הפתעות אסטרטגיות", למחדלים חמורים בניהול הביטחון הלאומי ע"י הממשלה וגורמי הביטחון גם יחד, להשקעות אדירות שלא היה להן שימוש וגם לא היה בהן ממש צורך. מתקיימים באזור שינויים רבים ומהותיים, מהם בתחום האסטרטגי ומהם בתחום הגיאופוליטי, חלקם ברמת יחסי ישראל עם מדינות העימות ואחרים ברמה אזורית ואף מעבר לכך. במציאות נזילה צריכה ישראל להיות פעילה. בחלק מהמקרים יוזמת ובאחרים מגיבה ברמה ובהיקף אשר תורמים לעיצוב תהליכים דו-צדדיים ור-צדדיים במגמות המשרתות את האינטרסים הישראלים. צה"ל הוא כמובן גורם מרכזי בעיצוב תהליכים הקשורים בביטחון הלאומי ובהוצאתם לפועל ויש להכינו לקראתם; אבל הוא בלעדי ובוודאי לא האחראי הראשון והראשי. האחריות רובצת על ממשלת ישראל. היא הכתובת הראשונה והעקרית לדרוש ממנה ניהול יעיל של האינטרסים הלאומיים ובכלל זה תפקודו של צה"ל והערכותו למשימותיו לעת הזאת, והיא גם תהיה הכתובת אם הדבר לא יעשה כהלכה.