על קרנית לשחק את תפקיד האלמנה השקטה והערירית

ומעניין לעניין באותו העניין. סגן עורך עיתון מעריב שי גולדן ניסה לתלות פעם את הסתייגותם - מה שהוא הגדיר "שנאתם" - של טוקבקיסטים רבים מקרנית גולדווסר, באי-עמידתה בציפייתם מאלמנות צה"ל להיות אלמנות עריריות ומסכנות. הוא טועה. ראשית - לא מדובר בשנאה. מדובר בביקורת על אישיות ציבורית שנהנית מהבמה המרכזית שלרשותה. זו בסך-הכל ביקורת. גם אם היא על אלמנה, וגם אם היא ביקורת לא רהוטה. שנית - ההסתייגות של רבים מקרנית לא נובעת, בדווקא, מציפייתם מכל-אלמנות צה"ל לגזור על עצמן כרת וערירי - אלא בעיקר בשל האכזבה שנחלו בראותם את קרנית, אדם שמטיף לאחרים, גם היום, למסור את עצמו, למען האומה, אל פתחי חידלון המוות שבשדות הקטל לא נוהג עם עצמו ולו במקצת מאותה המידה אלא פשוט מעביר מסר (גם אם סוגסטיבי) שהוא מקטין ראש, "קורע את העיר" לאור הזרקורים, גם הצהובים ביותר, ואומר: מה לעשות? החיים, שלי בכל אופן, צריכים להימשך...

על זו הדרך, אם התרנו לעצמנו (והתרנו זאת לעצמנו) לגייס את המנוח אודי גולדווסר למשימה שידוע-ידענו לפני צאתו אליה כי ייתכן שהוא ימצא בה את מותו - מותר גם מותר לנו לגייס את הציבור, את התקשורת ואת אלמנתו, קרנית, למשימה לאומית ממדרגה ראשונה - מניעת תועלת אישית (כלכלית ותקשורתית) ישירה ממותו ואי-פיזוז עם אלמנתו מתחת לפנסי העיר הגדולה. מה אומר לעצמו המגויס לקרבי העתידי כשהוא רואה את כל ה"שואו" והבאז שמסביב לקרנית גולדווסר ואת קריירת התקשורת הפתאומית שלה, שהיא תוצאה ישירה של פרסומה (הכפוי בתחילתו, יש להעיר) עקב פרשיית החטיפה? תשובה: אם תמות, תמים שכמותך, החלל שאמרו שלא ייסתם לעולם, ייסתם ועוד עם מוזיקת פופ ברקע... אל תהיה פראייר! עדיף להיות ג'ובניק.

הלך הרוח הזה הוא אולי יצרי, פרימיטיבי, מבטא חשיבה מיושנת וכיוצא בזאת, אבל מה במצב לוחמתי ובתעמולה הנלווית אליו לא פונה בדיוק לאותם המקומות.

אם לקרנית חשובה מוטיבציית המתגייסים והמורל הצבאי - עליה לחדול מאורחות הסלב שסיגלה לה. אני לא אומר שצריך לכפות עליה את זה, רק שזו תהא מידה נאה מצידה. כמו-כן, ראוי לה לדרוש, עד כמה שזה תלוי בה, שהתקשורת תפסיק לעסוק ברומן זה או אחר שהיא, לכאורה, נמצאת בו (או לא... או אולי...). כי ככה, איך שזה עכשיו, זה אסון תעמולתי.

כל אלמנה אחרת יכולה לכפור בתפקיד התקשורתי-תעמולתי של האבלה הנצחית שמייעדים לה המצדדים במוסריות הגיוס (שהדים למשנתם נשמעים היטב, או יותר נכון נקראים בצער, בטוקבקים נבזיים ומיותרים להכעיס בשולי כתבות על קרנית גולדווסר). לנצח תוכל כל אלמנת צה"ל לטעון כי אינה מאמינה בשיטה שלפיה יש לכלל זכות לגייס מישהו לאיזה משהו, ובכלל זה גם אותה, למשימה תעמולתית שתבטיח לחיילים בסיכון גבוה התנהגות "הולמת" של אלמנתם לאחר מותם האפשרי. היא יכולה לזרוק הכל ופשוט לומר: "מי אתם בכלל שתכתיבו לי איך לחיות!". כל אלמנה יכולה לבעוט בתפקיד המשמים הזה - אבל לא קרנית גולדווסר.

כי קרנית גולדווסר היא חלק מתעמולת חיזוק השורות, חוליה אזרחית של הממסד המגייס לשירות האומה, ויש ממנה ציפיות אחרות - שהיא ל-ב-ד-ה הביאה על עצמה. כך, לדוגמה, הופיעה גולדווסר, בתיאום עם מפקד חיל חינוך ונוער, בפני חיילים קרביים, בזמן מלחמה (מבצע עופרת יצוקה), בתור מעין "מרגיעת" המגויסים לפני צאתם לקרב (אינני יודע על סמך איזה ניסיון או איזו השכלה) ובישרה להם שהכל בסדר. "אפשר לראות שהדרג המדיני והדרג הצבאי יודעים מה הם עושים, שהכל מאורגן עד הפרט האחרון ושהלקחים הופקו", אמרה היא להם. בנוסף, הנחתה גולדווסר לאחרונה ערב של האגודה למען החייל. כעת הגיעה עיתה לתת דוגמה אישית למה שהיא עצמה מטיפה אליו - ויתור עצמי למען המאמץ הלוחמתי - ולהתגייס למה שטוב למאמץ הלוחמתי של האומה. ומה שטוב לו - לדעת רבים - זה שאלמנות צה"ל לא תפזזנה לאחר מות בעליהן בצורה שמזכירה כוכבות פופ אלא תנהגנה באופן שיש בו איזושהי קדרות, איזשהו "יזכור" מתמשך - משהו שיבטיח אחרית ושם לנופל.