דרוש תקציב בלי פוליטיקה

אין זה סוד כי תהליך התקצוב במדינת ישראל הוא “Lose-Lose Game” . כולם מפסידים בו. זהו קרב קשה ומתיש המסתיים לעיתים במרס של אותה שנת תקציב בו כולם יוצאים מפסידים, מותשים, כועסים ומתוסכלים: השרים אשר מבוקשם לא מתקבל, חברי הכנסת אשר חשים כי האוצר מוליך אותם שולל [וחוק ההסדרים רק מחריף תחושה זו], המנכלי"ם של משרדי הממשלה אשר חשים כי בעצם לא שותפו בתהליך, הארגונים היציגים של הסקטור הפרטי שחשים כי לא שותפו בתהליך, הלובי החברתי אשר חש כי הנושא החברתי הוזנח ואזרחי המדינה - המקור התקציבי של התקציב, אשר כלל לא מבינים מה מתרחש, מי שולט בעניינים ומה בעצם התקציב מבטא?

תהליך התקצוב מתבצע תוך כדי קונפליקטים קשים בין כל המערכות המעורבות בו עד לכדי כך שהוא [התהליך] מתרכז ב"ניהול קונפליקטים" במקום בדיון אמיתי ומקצועי בסוגיות הרציניות.
התחושה הציבורית היא כי גיבוש התקציב אינו מאבק אמיתי ומקצועי על מדיניות ותפיסות אסטרטגיות, אלא התמודדות פוליטית על עוצמה והשפעה.

זהו תהליך המנוהל בריכוזיות גדולה, רוב ה"קלפים" נמצאים קרוב לחזה של האוצר, שקיפותו לא רבה, אין כל מידע על הישגים של הגורמים המפעילים את התקציב בשנה שחלפה. "אין דיון שיטתי על סדרי עדיפויות, אין הצגת חלופות, אין הגדרה - גם אופרטיבית - של יעדים מרכזיים שהממשלה שואפת להשיג באמצעות התקציב" - כפי שהגדיר בזמנו בנק ישראל באחד הדוחות השנתיים שלו.

זהו קרב של "תפוס כפי יכולתך" - כאשר כל גורם מתוקצב או בעל אינטרס מנסה להפיק ממנו את המרב עבורו.

יש הטוענים כי אין חוסר כסף בתקציב המדינה, אלא גורם אי-היעילות והבזבוז המינהל הוא רב. בניהול משוכלל ומתואם יותר, בשיטת תקצוב ובקרה טובים יותר, בניהול על-פי יעדים, ובסדרה של החלטות קשות לגבי מבנה וארגון הסקטור הציבורי - ניתן היה להגיע להישגים מרשימים בתחומי הרווחה, החינוך, הבריאות, אכיפת החוק, התשתיות ועוד.

במשך שנים רבות לא מאפשר האוצר לחדור לשיטה ולנתונים של תקציב המדינה, ולבזר חלק מסמכויותיו מחד, והמערכת הפוליטית התעלמה ודחתה כל ניסיון לבחון באופן שוטף את ביצועי התקציב ואופן מימושו מאידך - שהרי זהו האויב הגדול ביותר של הפוליטיקאי - שקיפות, רציונל, כלים מדעיים וכדומה. הפוליטיקאי הממוצע (ואלו שמאחריו) מאמינים שאת תקציב המדינה וחלוקתו ניתן ונכון יותר לסגור "מאחרי-הקלעים", בבתי קפה, בחדרים סגורים ובמסדרונות הכנסת.

נראה שדווקא בתחום המאקרו מצליח האוצר למצות את התהליך היטב, וניתן לראות בבירור כי שר האוצר הנוכחי, בנימין נתניהו, מוביל מדיניות-מאקרו מאד ברורה והחלטית [ולטעמם של רבים גם נכונה]. אך כאשר המלאכה פונה לעבר חלוקת התקציבים, הולכת ונעלמת כל הרציונליזציה והניתוח המדעי והקר של הצרכים וההקצבות.

לאחרונה נודע לנו כי צוות בראשותו של אורי יוגב, ראש אגף התקציבים לשעבר, עם כמה פקידים של האוצר ובסיוע חברת ייעוץ אסטרטגי, מנסה לשנות ולשפר את התהליך. גם השר במשרד האוצר, מאיר שטרית, אמר בהופעתו בפני ועדת הכספים, כמה דברים של תקווה. אולם נראה, ככלל, כי הדברים לא ישתנו מהותית.

ושוב יחזור הריטואל. כל השרים וראשי המערכות הציבוריות יתריעו ויהלכו אימים על הציבור באשר לגזירות ומשמעותן לגבי השירותים הציבוריים. כולם יטילו את האשמה על פקידי האוצר, ובזה "ינקו" עצמם מאחריותם לעשות את הטוב ביותר עם התקציב הקיים, הרשויות המקומיות ימשיכו להתמוטט, מערכות ציבוריות [וביניהן מערכות רווחה] יקרסו, בתי המשפט יתפוצצו מעומס, החולים ישכבו במסדרונות, לא יהיה תקציב לתרבות וספורט - והמציאות בה חיים תושבי המדינה לא רק שאינה מתקדמת דיה, אלא שבמקרים רבים היא נסוגה.

הנה, בימים אלה פורסמו מאמרים המדגישים את הקשר שבין תקציב 2005 לבין הקואליציה הצפויה, עם או בלי העבודה. יתכן גם שתהיה פנייה למפלגות חרדיות להצטרף. ומי ישלם את המחיר? - תקציב המדינה, אשר יהפוך לכלי המרכזי להתקנת קואליציות ושיתופי פעולה פוליטיים.

אין סתירה מובנית בין פוליטיקה לתקציב המדינה, אולם היינו רוצים לראות את היום בו מפלגות ייסגרו במרכזיהן, ולא יעסקו רק בג'ובים ומינויים למקורבים [ונושאים ביטחוניים] אלא יגבשו תקציב אלטרנטיבי - כל אחד לפי השקפת עולמו הפוליטית.

היינו רוצים לשמוע מראש הממשלה מה הבשורה שלו באשר לשירותים הציבוריים החיוניים: בריאות, רווחה, חינוך, משטרה, כוחות הביטחון, תשתיות-על, עידוד המדע והמחק, כיצד מייצבים את השלטון המקומי וכל יתר תחומי החיים שלנו.

תהליך התקצוב חייב לעבור מתהליך המבטא חוסר אמון במערכות הציבוריות והמבליט צמצומים, קיצוצים ו"גזירות" - למסר של בנייה, תקווה, סיוע, עזרה ובעיקר של שיתוף והבנה בין כל הגורמים העוסקים במלאכה חשובה זו.

עתיד ילדינו תלוי בתהליך "פוליטי-מינהלי" זה.