לאחר שמוצו, ללא הצלחה, כל הדרכים המשפטיות למנוע את כניסתו של
משה קצב לכלא, נותר לו עדיין נשקו האחרון: בקשת חנינה מהנשיא. אז נכון שלנשיא המדינה יש סמכות להעניק חנינה, וגם נכון שכל אדם רשאי לבקש אותה. ובכל זאת, משה קצב הוא האדם האחרון שאמור בכלל לבקש חנינה על מעשיו. בוודאי לא עכשיו.
הוא אינו ראוי לה, ולו מן הטעם הפשוט שאפילו לא מצא לנחוץ להודות במעשים שעשה. הוא הרי מתכחש לכל קביעותיהם של השופטים בשני בתי-משפט סמכותיים. וחוץ מזה, מרקיז, לא ידוע תקדים כלשהו, שבו הוענקה חנינה לנידון עוד בטרם שנכנס לכלא. דרושה, על כן, מידה רבה של יוהרה, אם לא חוצפה, כדי להעז ולהגיש בקשה שכזו בטרם עת.
אבל חסידיו השוטים של קצב, ההולכים אחריו בעיניים עצומות, אינם מוכנים לקבל עליהם את עולו של בית-דין אנושי, גם אם ה"גורו" שלהם הורשע על-ידיו. בעיניהם הוא הרי נחשב לזכאי וצח כשלג, ממש כמו
אריה דרעי בשעתו.
שעת בוסר
רק במדינה ששולטים בה כוחות של אופל, יכול אדם כמו קצב לצאת אל החופש, מבלי שריצה אפילו יום אחד של כלא. אלא שאחרי ככלות הכל, ישראל עדיין איננה מדינה שכזו. באירוניה של הגורל נזקק עכשיו קצב לחסדיו של הנשיא המכהן,
שמעון פרס - אותו נשיא, שבעבר הלא כל כך רחוק הוכרע על-ידי קצב בחודו של קול, כשזה האחרון נבחר במקומו לכהונה הרמה.
אין בדברים האלה כדי לרמוז, חלילה, שפרס ישיב עכשיו לקצב כגמולו. אלא שאחרי ככלות הכל, אסור לשכוח שנשיא המדינה אינו מעניק, מתוקף סמכותו, חנינה אוטומטית. בטרם יחליט, הוא הרי נוהג להתייעץ עם הגופים המשפטיים הרלוונטיים. על כן הוא עשוי לקבל את החלטתו לא כחותמת-גומי, אלא בשיקול הדעת ובכובד הראש הראוי.
מכל מקום אין הדעת נותנת שמישהו מאותם גופים אמורים יעז עכשיו להמליץ על חנינה, ובוודאי שלא כשהדברים אמורים בשעת-בוסר שכזו. אין גם לשכוח שהנשיא פרס לא חנן עד כה עברייני-מין למיניהם; ויש לזכור שמשה קצב הוא, בסך-הכל, אחד מהם...