עורו, אחים, עורו

נכונותו של המחנה הלאומי (למעט אי אלו סהרוריים הפועלים לכרסמו מבפנים), להגן סוף-סוף על זכויות הרוב שנשללו ממנו, ולחדול מלהשתתף במחול החרבות של הדמוקרטיה המתאבדת, הכניסו לחרדות את השמאל הקיצוני. דמוקרטיה נועדה להגן על זכויות המיעוט, הם אומרים, ושוכחים שגם לרוב יש בדמוקרטיה זכויות כלשהן. הם טוענים לחופש הביטוי ומתכוונים לחופש השיסוי. לפתע הם מתגעגעים "לימים שבהם הייתה ישראל מדינה דמוקרטית באמת".

למענכם, הקוזאקים הנגזלים, המתגעגעים לימים ההם, ראוי שתאזינו לדברים שהשמיע לא אחר מאשר האב המייסד של המדינה, דוד בן-גוריון, כשהובא לידיעתו שמק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שכבר אז הייתה יותר קומוניסטית מישראלית, תומכת בשטן הסטליניסטי, שיזם עלילת דם מצמררת נגד רופאים יהודים ברוסיה, שהואשמו בקשירת קשר לרצח מנהיגים וקצינים בכירים סובייטיים.

העיתונאי החוקר שלמה נקדימון חשף את תגובתו הנחרצת של בן-גוריון, שכתב ב-1953: "קראתי בהתפלצות את דברי 'קול העם' על תעלולי הזוועה של מוסקבה. זו תהיה דמוקרטיה אווילית ומתאבדת, אם מתוך מושג מוטעה של חירות ביטוי וארגון, תרשה לחבר המשומדים והבוגדים הלאומיים האלה להשתולל בעיתונות, באסיפות ובכנסת" (הארץ, 11.11.11).

בן-גוריון קרא כבר אז לחוקק חוק נגד "כוחות חיצוניים המטפחים שנאת ישראל", והוסיף: "לא ייתכן שלבוגדים גלויים אלה תינתן אפשרות לערוך אסיפות, לדבר בכנסת, לבוא למעברות, ולתת סעד ועזרה פומבית לאויבי חוץ של העם היהודי ומדינת ישראל, לנסוע לכנסים בינלאומיים העוסקים בהסתה אנטישמית ולהרעיל בארץ [את] האווירה בקרב הנוער והעולים".

'הזקן' לא נח ולא שקט במאבקו נגד "המנוולים הללו" או "ארגון של שונאי ישראל" (כך הגדירם). בדיון שכונס לבקשתו בוועדה המדינית של מפלגתו אמר ראש הממשלה הראשון: "אוי ואבוי לה למדינה, שתסבול דבר כזה בתוכה... נעביר בדרך הפרוצדורלית המהירה ביותר, חוק הנותן סמכות לממשלה לאסור על ארגון של שונאי ישראל... להוציא את מק"י אל מחוץ לחוק, לבטל סיעה זו בכנסת, ולהעמיד את מנהיגיה וח"כיה לדין, ולשלחם לכלא מ-10 ועד 20 שנה, למנוע מהם לקיים אספות ציבוריות, לא לאפשר לפעיליהם להופיע בבתי ספר, להחרים את מועדוניהם, עיתוניהם ורכושם... לא ייתכן שבתוך מדינת ישראל יתקיים ארגון הדוגל בעלילת דם על העם היהודי. זו המדינה שכל אחד מאיתנו אחראי עליה, על חוקיה, על מנהגיה, על הפרלמנט שלה, על הדמוקרטיה שלה, אותם הם מסלפים... היכולים חוקי ישראל להרשות דבר כזה? היכולים חוקי ישראל להרשות הופעת עיתוניהם? ישיבתם בכנסת?... אם יהיה צורך לעשות [להם] מחנות הסגר – נעשה. אם יהיה צורך לירות – נירה".

עד כדי כך! - לידיעת המתגעגעים ל"ימי הדמוקרטיה היפים של אז". לזה אתם מתגעגעים, חברים שמאלניים יקרים? ונא לא לשכוח, שאז הייתה לנו רק מק"י אחת, וכיום שוכפלה לעשרות ואולי למאות ארגונים עוכרי ישראל, שבשפתו הישירה של בן-גוריון היו מתוארים, ללא ספק, במונח "המנוולים הללו".

התעללות רב-שנתית אחרת בדמוקרטיה הישראלית, והפעם מצידו של בית המשפט העליון שלה, הניעה ח"כים מהמחנה הלאומי לעשות מעט סדר בהרכב בית המשפט, ולגוון שורותיו בדמויות שנוכחותן תשקף ביושר את כל גווני החברה הישראלית. אבל גם כנגד מהלך צודק זה, שאין הגון ממנו, מזדעקים זרזירי התקשורת והשמאל הרדיקלי (בסיועם של סוכנים יפיופי נפש, אברכי משי, מהימין).

לא איכפת להם שבית המשפט כופה עצמו על הדמוקרטיה הישראלית – ולמרבה האבסורד בשם הדמוקרטיה – ומגלה יחס של בוז להכרעת הרוב הדמוקרטי בקלפי. ראו למשל ההכרעה בנושא ההינתקות, שבעניינה התייצבו השופטים כולם, פרט לשופט אדמונד לוי, גם לו השקפת-עולם משלו, בעד הגירוש ורמיסת חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו; או בג"ץ קעדן שהורה על צירוף ערבים ליישובים קהילתיים יהודיים – אך מעולם לא הגן על זכותם של יהודים להתגורר ביישובים ערביים; או ההימנעות מהתערבות בהחלטה לצפצף על החוק ולשחרר ממאסר חוקי למעלה מאלף מחבלים, בטענה שהנושא מדיני, ובה בעת להתערב ברגל גסה בהחלטות סוּפר-מדיניות אחרות כמו למשל בפרשיות עמונה, מגרון, גבעת אסף ואחיותיהן; או החלטתו ב-2002 לאסור על העברת מחבל מהשומרון לעזה בנימוק ש"הוצאתו של אדם ממקום מגוריו והעברתו הכפויה למקום אחר פוגעת קשה בכבודו, בחירותו ובקניינו", בעוד שב-2005 התיר בהינף יד לגרש אלפי ישראלים מבתיהם בגוש קטיף. ודוגמאות נוספות ממש לא חסרות.

השתלטותן של קבוצות מיעוט על הדמוקרטיה הישראלית, הובילה את המדינה לשפל כה נמוך, שכל אדם הגון לא יכול היה שלא לסלוד ממנו. קחו למשל את השופט האמריקני הבכיר פרופ' ריצ'רד פוזנר, שופט בית משפט פדרלי לערעורים, שתקף בכתב העת 'ניו ריפבליק', במילים חריפות ביותר את התנהגותו של הנשיא בדימוס של בית המשפט אהרן ברק, אשר תרם יותר מכל אדם אחר, לקלקולו של בית המשפט ולצניחה תלולה באמון הציבור במוסד רם זה. וכה כתב פוזנר: "ברק שובר את השיא העולמי בהיבריס שיפוטי. הוא מעין שודד-ים משפטי... ברק יצר יש מאין עוצמה שיפוטית, שעליה לא חלמו אפילו שופטי העליון האגרסיביים ביותר שלנו. רק בישראל, למיטב ידיעתי, שופטים מקבלים את סמכותם לביקורת שיפוטית מופשטת בעצמם, בלא הסמכה חוקתית או חקיקתית מפורשת. אפשר להיזכר בנפוליאון שלקח את כתר המלכות מידיו של האפיפיור והניח אותו על ראשו בעצמו"...

הוסיף פוזנר: "ברק לוקח כמובן מאליו שלשופטים יש סמכות טבועה לגבור על חוקים. גישה כזאת יכולה להיות מתוארת כתופסת שלטון בכוח. מערכת משפט החופשייה לגבור על החלטות של גורמים הנבחרים באופן דמוקרטי, מטשטשת את הדמוקרטיה. בעבור ברק, המונח 'פרשנות' מרוחק מחיפוש המשמעות שלה כיוונו מחברי דבר החקיקה. בית המשפט הוא שיוצר את דבר החקיקה בישראל, תוך שהוא משתמש בחוקים עצמם כטיוטא ראשונה שבית המשפט חופשי לשכתבה".