"העתירה אינה ראויה לדיון משפטי"

דומה שההחלטה השכיחה ביותר המתקבלת בבית המשפט העליון, היא זו הקובעת שאין מקום לדיון בגלגול שלישי - דהיינו: בערעור על ערעור. ההלכה המנחה בנושא נקבעה עוד ב-1981, ולפיה דיון שכזה יתאפשר רק במקרים המצביעים על סוגיות החורגות מהעניין הנקודתי שמעלה התיק. אבל בית המשפט העליון נאלץ לבחון מדי יום - פשוטו כמשמעו - עוד ועוד בקשות לדיון שכזה.

מאחר שמותר להניח שעורכי הדין מכירים את אותה הלכה ("חניון חיפה"), הרי שלריבוי בקשות הסרק הללו יש רק שני הסברים: או שמי שמגיש אותן לא מכיר מספיק טוב את התיק שלו וחושב שיש לו סוגייה עקרונית, או שהוא רוצה לעשות עוד כמה שקלים על חשבון הלקוח. וזוהי רק דוגמה אחת להצפת בתי המשפט בהליכים מיותרים, הנובעים מחוסר מקצועיות או מרדיפת בצע של עורכי דין.

לדוגמאות הללו יש חשיבות מרובה בימים אלו, כאשר מתקיים ויכוח קשה סביב בחינות לשכת עורכי הדין, לנוכח העובדה ש-52% מהנבחנים נכשלו בתחילת החודש. האם הלשכה מנסה להקטין את מספר עורכי הדין מתוך אינטרס של גילדה השומרת על חבריה, או שבאמת יש בעיה של הצפה המביאה לכך שמי שאינם ראויים לכך הופכים לעורכי דין? נראה ששתי התשובות נכונות. אך בעוד שאת הבעיה הראשונה אפשר לפתור על-ידי הוצאת הבחינות מידי הלשכה והעברתן לגורם אובייקטיבי חיצוני (כפי שנעשה בתחום ראיית החשבון), הרי שהבעיה השנייה הרבה יותר קשה לפתרון - וגם הרבה יותר משפיעה על הציבור כולו.

עכשיו תארו לעצמכם
מה קורה בערכאות הנמוכות

במשק חופשי, זכותו של כל אדם לעסוק בכל מקצוע חוקי, וכוחות השוק הם אלו האמורים לווסת את מספר העוסקים בכל מקצוע. מצד שני, אם מתחולל כשל שוק, חובה על המדינה להתערב ולמנוע את נזקיו. כאשר מדובר בריבוי עורכי דין, הנזקים חמורים במיוחד: סחבת קשה בבתי המשפט, ייצוג לקוי ותשלום מיותר של שכר טירחה.

מקבץ מקרי של החלטות שפרסם בית המשפט העליון בשבוע שעבר מלמד, כי הבעיה קשה מאוד ומחייבת פתרון שורש מיידי. אם לבית המשפט העליון מוגשים הליכים שלא היה להם כל מקום, לא קשה במיוחד לשער מה קורה בערכאות הנמוכות יותר. ולכן, לפני שהמתמחים מתלוננים על כך שהם נכשלים בבחינות - כדאי שישאלו את עצמם האם הם באמת ראויים להיות עורכי דין.

• "סדרי הדין הינם חלק מהדין. מטרתם עשיית סדר כדי לשמור על זכויות שני הצדדים במסגרת ההליך המשפטי. לא ניתן לסטות מהמסלול שהתווה מחוקק המשנה כאילו אינו מחייב. בענייננו המבקשת לא הגישה ערעור כנגד ההחלטה שלא להאריך לה את המועד ותחת זאת הגישה בקשה לעיון חוזר עליה היא מבקשת לערער".

• "דין הבקשה להידחות. כידוע, בית המשפט העליון לא יעתר לבקשת רשות ערעור ב'גלגול שלישי' אלא כאשר מדובר במקרים יוצאי דופן המעלים שאלות מהותיות אשר חורגות מעניינם של הצדדים בתיק הספציפי". (באותו יום, 13.11.11, נתן העליון לא פחות מארבע החלטות כאלו).

• "בקשת רשות הערעור הוגשה ביום 31.10.2011, קרי: באיחור משמעותי של כשלושה שבועות. האם הונח צידוק מספק לאיחור זה? לאחר עיון בבקשה ובתגובה, אין בידי להשיב לשאלה זו בחיוב. המבקש היה מיוצג בבית המשפט קמא על-ידי עורך דין, ועצם העובדה שהחליף את ייצוגו - במועד שלא צוין בבקשה - אינה מקימה הצדקה לאיחור הניכר. זאת ועוד, היות שהמבקש היה מיוצג, יש להניח כי הוא ידע או יכול היה לדעת בנקל על המועד להגשת ההליך, ולאור זה כלל לא ברור מדוע לא פעל בשקידה ובזריזות ראויה".

כלל ידוע הוא

• "באי-כוח המבקש ודאי מודעים לכך, שהשאלה שהציבו בראש הבקשה אינה אלא איצטלה לערעור עובדתי ככל משפטו וחוקתו, וכלום מעלים הם על הדעת שבית משפט זה ישוב ויעריך במקרה דנא מהימנות עדים, בגדרי ערעור בגלגול שלישי".

• "עיקר טענותיו של העורר מופנה כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לקבל את המלצת שירות המבחן, אשר קבע כי החלופה שהציע די בה כדי לאיין את מסוכנותו. בעניין זה אין לי אלא לחזור על ההלכה הקובעת כי המלצת שירות המבחן, כשמה כן היא, בגדר המלצה בלבד ואין בית המשפט מחויב לפעול לפיה".

• "הכלל כידוע הוא שעל העותר להקדים ולפנות לרשות המינהלית, ורק אם זו תדחה אותו, הוא יוכל לנסות למצוא תרופה לסוגיה עלה הוא מלין על-ידי פנייה לבית משפט זה. בענייננו, העותרת אינה טוענת כי בטרם הגשת עתירתה פנתה למי מהמשיבים".

• "כלל ידוע הוא, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית הנוגעות לסדרי הדין, ביניהן החלטות הנוגעות להבאת ראיות. בהחלטות מסוג זה מסור לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב, ורק במקרים חריגים, בהם החלטת הערכאה הדיונית מנוגדת לדין או גורמת עיוות דין לאחד הצדדים, תתערב ערכאת הערעור בהחלטות מסוג זה".

• "מונחת לפנינו עתירה למתן צו על תנאי אשר מורה למשיבה 'לקיים את חוקתה של מדינת ישראל ואזרחיה גם על-ידי ההתייחסות החוקתית הנכונה אל הרשות השופטת כרשות בעלת עצמאות מלאה'... העתירה כפי שהוגשה אינה ברורה ואינה מגלה עילה משפטית הראויה לדיון משפטי. העותר טען טענות כלליות מבלי שהצביע על עילה משפטית המאפשרת להעניק לו סעד המוכר בדין".