כולנו שווים בפני החוב, שווים במחויבות לפרוע חוב לרשויות או לבנק ממנו ביקשנו הלוואות. זו המחויבות, אם יש לנו חוב לידיד או מכר. מסתבר כי טעות בידינו. לא כולם שווים בפני החוב.
אנחנו, שזורם בנו דם אדום, מחויבים לכללי הבנה בסיסיים הנרקמים בחברה לפרוע חוב. אך יש בינינו אנשים, החשים כי זורם בהם רק דם כחול. הם אינם שווים בפני החוב.
אל ההון בשם
יצחק תשובה, בעל שליטה בקבוצת דלק ודלק נדל"ן, מצטרף לרשימה לא מכובדת של אנשי עסקים, שגייסו חוב מהציבור, אך אינם מסוגלים להחזירו. במצוקתם הם מבקשים מהציבור שימחל להם על החוב.
ברשימה של בעלי דם כחול שביקשו מחילה על חובות ניתן למצוא את
לב לבייב, אילן בן דב ועוד, כשהם למעשה מבקשים מהציבור שיוותר על הפנסיה שלו לטובת הסדר החוב המוצע.
אזרח בשר ודם שדם אדום זורם בעורקיו לא יעלה בדעתו - או בחוצפתו - להציע לבנק לעשות "תספורת" של חמישים אחוז על חובו. אך יצחק תשובה מרשה לעצמו מה שהרשה לב לבייב - לערוך "תספורת" ואת מחירה ישלם הציבור ממנו לקחו את הכסף.
אני לתומי הבנתי, שאמנם קיים במקרא דפוס חיים הומני של שמיטת חובות אך כנראה שהבנתי לקויה. השמיטה המקראית נבעה מתוך ראיה סוציאלית מתקדמת, הראויה להערכה רבה, כדי לחלץ פשוטי עם שנקלעו למצוקה קיומית.
לא עתירי ממון מסוגו של תשובה עמדו לנגד עיניהם של יוצקי העיקרון של שמיטת חובות במקרא. במציאות החיים שלנו המבליטה את ההון הפיננסי כערך שמותר לו לשים ללעג את ההון האנושי, מתאפשרת חוצפה של איל הון כמו מר תשובה להגיע להסדר שהוא למעשה שמיטה של חלק מחובו לציבור.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
