צעד נכון
אין ספק שחוק לשון הרע, שאושר אתמול בקריאה ראשונה בכנסת, הוא צעד נכון בכיוון הנכון. לא סוד הוא שהעיתונות הפכה לא רק למייצרת חדשות, אלא לא פעם לעיתונות 'הורגת', העושה רצח אופי לאנשים ועורפת את ראשיהם, וגורמת בכך נזק תדמיתי בלתי הפיך להם ולבני משפחותיהם. וכבר אמרו חז"ל "המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמו". לכן לא ברורים לי צביעותם וגלגול עיניהם של פוליטיקאים פופוליסטיים המתנגדים לחוק, כדי לזכות באהדת התקשורת, אשר חשובה בעיניהם מהאתיקה העיתונאית.
בניגוד לדעת המתנגדים אינני סבורה שהחוק פוגע ב
חופש הביטוי. נהפוך הוא. הוא רק יעלה את רמת העיתונות, שתעבוד קשה יותר כדי לדעת להבחין בין חופש הביטוי לחופש השיסוי, ובכך תגדיל את אמון הציבור בה. ועכשיו עיתונאי קטן שלי, כדברי השיר, לא תוכל לישון בשקט לנוכח הקלוּת הבלתי נסבלת של הוצאת דיבה, שתעלה לך בכיס.
בפוליטיקה כמו בפוליטיקה
מדוע
ציפי לבני, יו"ר האופוזיציה, מתנגדת לחוק לשון הרע?. משום שכל מה שראש הממשלה,
בנימין נתניהו, בעד, היא צריכה להיות נגד. יתרה מכך, אחרי הצניחה בסקרים של מפלגת קדימה שבראשותה, חשוב לה להיות פופוליסטית ולזכות באהדת התקשורת, הממליכה ומפילה מלכים, אותה עיתונות אוהדת שהייתה לימינה בבחירות הקודמות שהיקנו לה, כזכור, 28 מנדטים. הכל פוליטיקה כבר אמרנו?
צחוק טוב
לא סוד הוא שהליצנות הרפואית בשנים האחרונות צוברת תאוצה. אולם עם התפתחותה, דומה שמסתמנות בה שתי מגמות - זו המקצוענית בשכר, ההולכת ודוחקת את זו ההתנדבותית. לדעתי צריך לעודד את הליצנים המתנדבים, ולראות בהם השלמה לליצנים המקצוענים, ולא יריבים מתחרים.
מעֵבר לטיפוח ערך ההתנדבות, אי-אפשר להתעלם מהעובדה שאת המקצוע לשַׂמח אנשים, ולהצחיק אותם, לא צריכים ללמוד בפקולטה למדעי הצחוק, אלא את המיומנויות הבסיסיות שלו רוכשים בבית הספר של החיים. המתנדבים, המלאים בשמחה בלב ורצון טוב, יודעים לעשות אינסטיקטיבית את מלאכת הליצנות לא פחות טוב מעמיתיהם. כידוע, רוב המתנדבים בעמותות לסיוע נפשי, דוגמת ער"ן, אינם פסיכולוגים, אלא עוברים הכשרה בסיסית קצרה לקראת תפקידם. לכן די בהכשרה דומה לליצנים רפואיים מתנדבים, ובכך אפשר לחסוך כספים רבים ולהיענות לביקוש הרב בתחום. ובא לחולי ציון גואל.
קמפיין הסברה
רק סמלי הדבר שרצח האישה האתיופית קרה בסמוך לפרסום הדוח על אלימות כלפי נשים, לקראת יום האישה הבינלאומי. השנה נרצחו 17 נשים, רבות מהן עולות מחבר העמים ומאתיופיה.
דומני, כי מעֵבר להתמודדות עם קשיי קליטה, יש צורך בקמפיין הסברה נרחב בקרב העולים למניעת אלימות כלפי נשים, ולהגברת המוּדעות של נשים להתלונן על מקרי אלימות. כמו-כן יש צורך בעובדות סוציאליות מהמגזר שיטפלו בתופעה הקטלנית. אין ספק שהגידול במספר הפונות בנושא זה, אינו בהכרח מעיד על העלייה בשיעור האלימות אלא על המוּדעות הקיימת בנושא.
תעודת חסינות?
תמוה הדבר ששוטר, שתקף מאבטחים בבית החולים 'ביקור חולים' בירושלים, בגלל שלא איפשרו לו על-פי התקנון להכניס אוכל, ואיים בחיסולם - לא הושעה מתפקידו, ונגזרו עליו עבודות שירות בלבד.
מי שאָמוּן על שמירת החוק, כיבודו ואכיפתו, ועל מניעת אלימות, הפר ביד גסה ואלימה כל חוק וסדר ציבורי. היכן אפקט ההרתעה? ומעֵבר לכך, איך זה ששוטר שהוכיח מסוּכנוּת לציבור, מסתובב חופשי, במקום להיות מאחורי סורג ובריח. מי יערב לנו שמקרה התקיפה הברוטלית, ואיומי הרצח, לא יישָנו? האם השוטרים, נציגי החוק, חסינים במידה רבה מפני החוק? די לאפליה!
עבר טרנספורמציה
אין ספק שהנשיא לשעבר,
משה קצב, עבר טרנספורמציה בראיונות שהעניק לכלי התקשורת. מסטטוס של תוקף הוא הפך לסטטוס של מותקף, המשתף פעולה עם העיתונות ה'אוהדת', ומהשור הזועם לנמר של נייר. דומה שרק האמונה (או האשלייה) בצידקת דרכו מחזיקה אותו ומונעת את התאבדותו.
אז עכשיו הייתם מצפים שקצב יודה בטעותו, שלא קיבל את עסקת הטיעון? זה כבר ממילא מאוחר מדי ולא רלוונטי. ההודאה בכך, המהווה גם הודאה במקצת מן ההאשמות נגדו, עלולה לפגום בקַו חפותו הנחוש, שדומה כי, בניגוד לחזותו הנסדקת של האיש, רק קו זה בעקביות מדהימה לא נשבר עד כה.
פטפטן בלתי נלאה
שר הביטחון,
אהוד ברק, מתגלה כפטפטן בלתי נלאה. בראיון לתקשורת האמריקנית הוא התבטא: " אילו הייתי אירני, גם אני הייתי רוצה נשק גרעיני". אין זו הפעם הראשונה. כזכור, בקדנציה הקודמת שלו, לפני שנים, אמר ברק שאילו היה חמסניק, היה גם הוא טירוריסט.
דומה כי במקום הפטפטת המיותרת, והאמפתיה לאוייב - תוך מתן לגיטימציה לפעולותיו נגדנו - ראוי שברק יתרכז בתפקידו למיגור הסכנות הביטחוניות של ישראל. ומה פשר ההכרזה הבינלאומית שלו, באותו ראיון, שיש לנו נשק גרעיני? גם אם הדבר נועד למטרות הרתעה, האם השר שוכח שדיבורים אלה מזיקים למדינה, וכי המתכון לביטחון הוא שמירה על סודיות? די לדיבורים!
הכלא המנטלי
מהכתבה ב"7 ימים" על נחום ממבר, שהורשע במכירת נשק לאירן, עולה הרושם שהשהות הארוכה בכלא אכן גרמה לו לחשבון נפש ולחרטה על מעשיו, וכי רצונו כן לפתוח דף חדש בחיים.
יפה אמר ממבר, שהוא אומנם השתחרר מהכלא, אך הכלא לא השתחרר ממנו. כבר חז"ל הצביעו על כך, כי "יותר מִשֶּקָשה להוציא את ישראל מהגלות, קשה להוציא את הגלות מישראל". זו היא תופעה פסיכולוגית ידועה, שאדם (או עם) הנתון ממוּשכוֹת במסגרת כפוייה - דוגמת בית סוהר, שבי או גלות - דָּבֵק בה מנטלית גם לאחר שחרורו ממנה.
יש לקוות שהזמן ותהליך השיקום יעשו את שלהם לצמצם את מימדי התופעה, והעיקר שהאיש יחזור למוטב.
המהפכה השקטה
אתם שומעים נכון. בשעה שארגוני נשים מתלוננות על הדָרת נשים חרדיות במרחב הציבורי, כדאי לדעת שבמעוז החרדי של החברה קדישא יש נהגת חרדית, שמחליפה את הנהגים הגברים מדי פעם בטבעיות גמורה. דומה כי המהפכה השקטה במגזר החרדי כבר כאן. חבל שצלילים צורמים מצד הפמיניסטיות מעיבים על מהפכה מבורכת זו, אשר בצד השתלבות נשים בהייטק ובתקשורת, עוד לא אמרה את המילה האחרונה.
