"זוהי המלחמה הראשונה בהיסטוריה שביום סיומה הושיטו המנצחים יד לשלום, והמנוצחים תבעו כניעה ללא תנאי" (
אבא אבן על מלחמת ששת הימים).
הציטוט הנ"ל ממי שנחשב לדיפלומט המושלם הישראלי האולטימטיבי, ממחיש את אי-הרציונליות משוועת ואת היפוך היוצרות שהפכו סימן היכר של כל הקשור לסכסוך הערבי-ישראלי, הן ברמה של הניתוח התיאורטי והן ברמה המעשית של יישום המדיניות בפועל.
אולם העדר כל סממן של סבירות והיגיון אינו מאפיין רק את גישת הערבים כלפי ישראל, אלא למרבה הצער גם את המדיניות הישראלית כלפי לערבים ואף כלפי שורה של נושאים פנימיים המשפיעים על אותה מדיניות - הן ישירות והן בעקיפין.
כשהאבסורד הופך לשגרה
כך לדוגמה, המצב המתהווה כיום לנגד עינינו הוא משולל כל היגיון, אבל למרבה פלא אינו מעורר כל השתאות ציבורית - שלא לומר תרעומת - כפי שהדבר היה אולי מתחייב. מפלגת השלטון, הליכוד, למעשה מתחננת בפני הפלשתינים להיכנס עמה למו"מ לפתרון הסכסוך על בסיס המתווה "האוסלויאני" של שתי מדינות , שאותו היא עצמה דחתה בתוקף רק לפני מספר שנים. מצב משונה זה נוצר לא משום שעיקרון אוסלו התגלה כהצלחה מסחררת. להפך, הוא דווקא התברר ככישלון מהדהד. הרי הניסיון ליישמו רק הביא למימוש כל הסכנות שמפניהן התריעו מתנגדיו, ולא הגשים שום שיפור שהבטיחו תומכיו. אדרבא, מדיניות זו זרעה מוות והרס אצל היהודים והערבים כאחד.
אך למרות כישלון קולוסלי זה, באופן כמעט בלתי נתפס, דווקא כשצדקתם של מתנגדי התורה של ויתור טריטוריאלי ושל פיוס פוליטי הוכחה לחלוטין, החלו המתנגדים עצמם לאמץ אותה תורה ששללו שקודם לכן. ההתפתחוות הללו ממחישות בדיוק רב את האבסורד הבלתי מובן שעליו הצביע אבא אבן.
כניעה אינטלקטואלית מיותרת
חולשת הדעת והרוח שמפגין של מי שמכונה ללא הצדקה, (ולרוב לגנאי), ה"ימין" הפוליטי של ישראל, מהווה כניעה אינטלקטואלית בלתי מתקבלת על הדעת, בלתי נחוצה ובלתי אחראית. אחרי ככלות הכל, לאור כשלונה הצורב, הרי את הדוקטרינה הפוליטית של מי שמכונה ללא הצדקה (ולרוב לשבח) ה"שמאל" הפוליטי של ישראל, היה צריך להעמיד אל עמוד הקלון לעולמי עד. כל רעיון שניסה השמאל לרתום לתורתו הפוליטית הוכח כמופרך, כל ניסיון למימוש מהלך מדיני מעשי, כל אישיות פוליטית שעליהן השליך השמאל את יהבו, לא הולידו אלא אסון ואכזבה.
למעשה, האיוולת המוכחת של השמאל הישראלי בדמות "תהליך השלום" האבסורדי מבית היוצר הנורווגי הייתה אמורה להפוך את השמאל הישראלי למושא ללעג ציבורי בלתי פוסק. הכזב שאפיין את מאמציו לקדם אותו היה אמור ליצור חוסר אמון כללי כלפיו.
אך למרבה הצער, הימין בישראל לא עשה כמעט דבר כדי לממש תוצאה מתבקשת זו. אדרבא, הוא עשה רבות כדי למנוע את מימושה. כי חרף העובדה שאין כל הצדקה לטענת לשמאל לעליונות מוסרית או אינטלקטואלית שהוא נוהג לתבוע לעצמו, נמנע הימין לקרוא עליו תיגר.
סכלות, וכישלון
קשה להבין את רתיעתו זו של הימין. אחרי ככלות הכל, הרשימה של הכשלונות והמשגים של השמאל היא מדכאת באורכה. השמאל טעה לחלוטין ב...כל.
- הוא טעה בכך שאימץ אל ליבו את חתן פרס הנובל לשלום הרצחני יאסר ערפאת "כשותף אמין לשלום", המסוגל "לספק את הסחורה".
- הוא טעה בכך שתלה תקוות במחמוד עבאס, שבחליפותיו המחוייטות ובתסרוקותיו המוקפדות היווה ניגוד מרגיע אך מטעה, לעומת הכָּפייה ומדי הצבא התוקפניים של ערפאת.
- הוא טעה בהאמינו כי יוכל להשיג הסכם ארוך טווח עם הפלשתינים על-ידי יצירת הפרדה בין פת"ח ובין חמאס, שתאפשר משא-ומתן עם האחד תוך התעלמות מן האחר - כפי שמוכיחים הן גירושם של הפת"ח מרצועת עזה והן ניסיונות האיחוד בין שני הארגונים שנעשים לאחרונה.
- הוא טעה בהציגו את סלאם פיאד כמסד להסכם שלום בר-קיימא - כפי שמעידות ההתפתחויות האחרונות החושפות עד כמה מעמדו של פיאד פגיע ובלתי-יציב
- הוא טעה בניסיונו להשיג הסכם המבוסס על הרכב פרסונלי מסוים של ההנהגה הפלשתינית, העלול להתחלף במהרה - בין בגלל הצבעת הרוב בקלפי ובין בגלל לחיצת אצבע על הדק הרובה על-ידי יורש עויין יותר וקיצוני יותר, כפי שאירע בעזה.
- הוא טעה בהציגו את בשאר אסד כרופא מתורבת בעל אוריינטציה מערבית, הנוהג לגלוש תכופות באינטרנט, שעלייתו לשלטון מבשרת תקופה של שלום וקידמה, שתאפשר לישראל לוותר על הגולן.
- הוא טעה בכך שדחק בישראל להיעזר ב"שירותיה הטובים" של ממשלתו האיסלאמיסטית של טורקיה, בראשות טאיפ ארדואן, כ"מתווך הוגן" בעסקה עם דמשק.
- הוא טעה בהתעקשו שנסיגתה של ישראל לגבולות בינלאומיים מוכרים ירגיעו את חיזבאללה ויביאו לשלום עם לבנון.
- הוא טעה בטענתו כי ישראל לא תוכל להגיע לשגשוג כלכלי ללא שלום מדיני עם הפלשתינים... כפי שמעיד שגשוגה הנוכחי, שהושג על-אף המשבר הכלכלי העולמי.
כך, למרות הרקורד ה"מרשים" של טעויות אדירות בשיפוט ושל כשלים חמורים בשיקול דעת מצד השמאל, המנהיגות הפוליטית של הימין ממשיכה בעקשנות להתבטל בפניו.
מעוותים את הדמוקרטיה
דוגמה לכך ניתנה לא מכבר, כשהועלו בכנסת נושאים המכבידים על ישראל לפעול בתקיפות בעניין הפלשתיני. התגובה השלילית של שרים וח"כים בכירים בליכוד ליוזמות החקיקה - המתמודדות עם הבעיות של הטייה אידיאולוגית מצד הרשות השופטת, ושל מימון ארגונים אנטי-ישראלים הפועלים במסווה של הגנה על "זכויות אדם" - משקפת את רגש הנחיתות המופגן של הימין, אל מול המוסרנות האגרסיבית של השמאל.
בעוד שניתן אולי לומר כי הצעות החוק הללו זקוקות לליטוש ועידון, לא ניתן לערער על כך שהן מעלות נושאים חשובים ודחופים, שיש לטפל בהם בהתאם לרוח אותן הצעות, גם אם אולי לא על כל פרטיהן.
הגנה על זכויות המיעוט היא עניין אחד, ואילו האדרת כוחו של מיעוט החותר תחת ההליך הדמוקרטי, היא עניין אחר. אין אפילו שמץ של דמוקרטיה במתן האפשרות לקבוצות מיעוט לכפות את דעותיהן על הרוב באמצעות פעילות חוץ-פרלמנטרית הממומנת על-ידי ממשלות זרות. ואין שום דבר בלתי דמוקרטי בכך שמדינה ריבונית מפעילה אמצעים המגבילים - או לפחות אמצעי פיקוח - נגד הניסיונות מצד ריבונויות זרות ללהעניק כוח ליסודות שוליים במדינה, שעמדותיהם זוכות לתמיכה אלקטורלית זניחה מבית, במטרה לחתור תחת מדיניותה של ממשלה שנבחרה בבחירות שבהן משתתף כלל ציבור המצביעים במדינה.
אדרבא, המצב הוא הפוך: דווקא הימנעותה של מדינה מנקיטת צעדים אלה מהווה הזנחה של חובתה דמוקרטית. ואילו עידוד הימנעות שכזו מהווה מצידה עיוות, ולא שימור, של הדמוקרטיה.
לגיטימיות ועצמאות של הרשות השופטת
הדבר נכון גם לגבי היוזמות החקיקתיות בעניין הרשות השופטת. בעוד שעצמאותה של מערכת הצדק היא אכן עניין רב חשיבות, ערכה יהיה מוגבל ביותר, אם הציבור אינו רוחש אמון כלפיה וכלפי הצדק שהיא עושה. כי בהעדר אמון זה, הציבור יפנה לקבלת צדק במחוזות אחרים ובאמצעים אחרים.
הצניחה המתמדת ברמה של אמון הציבור במערכת המשפט, היא אזהרה ברורה כי אין לשמר את הסטטוס קוו הנוכחי. על-פי מחקר שנערך על פני שנים באוניברסיטת חיפה, בקושי לשליש מן הציבור יש אמון במערכת. לטענתו של פרופ' אריה רטנר שעורך את המחקר, השחיקה המתמשכת זה 10 שנים באמון בבתי המשפט, מהווה מכה רצינית לאחד היסודות החשובים ביותר של מערכת החוק בחברה דמוקרטית - הלגיטימיות.
דברי אזהרה אלה משקפים במדויק את מה שכותב פרופ' רן הירשל בספרו
Towards Juristocracy: "במהלך העשור האחרון, התדמית הציבורית של בית המשפט העליון בישראל כפוסק בלתי תלוי נשחקה בהתמדה... בית המשפט ושופטיו נתפסים על-ידי חלקים גדולים של הציבור בישראל יותר ויותר כמקדמים את סדר היום הפוליטי שלהם".
זוהי אפוא חרפה, שחברים בכירים בקואליציה בחרו לנטוש את עמיתיהם בכנסת, ולגַבּוֹת את הביקורת שנמתחה עליהם ועל יוזמות החקיקה שלהם. נתיב טוב וקונסטרוקטיבי הרבה יותר היה להצטרף אל מציעי החוק ולתקן את הפגמים שנפלו בהצעותיהם הראויות לשבח.
ישראל שמה את מבטחה במנהיגים שהובילו אותה לסכנות גדולות, ובמנהיגים שעד כה לא חילצו אותה מהן. היא נתונה בסכנה גדולה עקב פעילותו הנמהרת והבלתי שקולה של השמאל ועקב אי-פעילותו חסרת האונים של הימין. השמאל כפה עלינו פרדיגמה כושלת ולקויה, ואילו הימין כשל בהצבת פרדיגמה שתהווה אלטרנטיבה משכנעת.
אין להרשות למצב זה להימשך. אסון גדול ניצב לפתחנו. אם המצב לא יטופל במהירות ובנחישות, כל מה שעלול להיוותר לדורות הבאים יהיה הטלת האשמה ההיסטורית להתרחשותו.
