בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
ניתוח אמיץ של הרקע לגל החקיקה האנטי ליברלי הנוכחי מגלה כי השמאל בגד בערכיו שלו, וכי לבגידה זו הייתה תרומה מכרעת לתהליך אובדן האמון הציבורי בעקרונות הליברליזם
|
השמאל בגד בעקרונותיו הנעלים ביותר [צילום: AP]
|
|
|
|
הצביעות - סימן ההיכר של השמאל
|
ד"ר חיים משגב
|
כמו כל אנשי המחנה שלה, שהולך ונעלם בקלפי, גם זהבה גלאון מבקשת ליצור רוב מהומה על לא מאומה. כלום לא ברור לה שהיוזמה לכפות על לשכת עורכי הדין בישראל למנות כאחד מנציגיה בוועדה לבחירת שופטים את מי שנבחר לראשה היא יוזמה נכונה וראויה?
|
לרשימה המלאה
|
|
|
|
|
באווירה הציבורית הסוערת יהיה זה אולי לא אחראי להאשים את השמאל הישראלי בבגידה. אך מי שמודאג מהניסיונות להחליש את מערכת המשפט, התקשורת והחברה האזרחית, ויותר מכך, מהצמצום בכמות האנשים בכנסת ובציבור המוכנים לצאת להגנתם של יסודות הליברליזם (לא בכדי לא כתבתי דמוקרטיה: הדמוקרטיה הפורמאלית בדמות חוקים העוברים בתמיכת רוב הציבור אינה תחת מתקפה, אלא להפך, המתקפה מתמקדת בעקרונות ליברליים - כגון הפרדת הרשויות, חופש הביטוי והעיתונות - המרסנים את רצון העם) מחויב לשאול את עצמו מה הם הגורמים לשינוי הערכי שצמצום זה מעיד עליו. על-אף שניתן לייחס שינוי זה לגורמים רבים החיצוניים לשמאל הישראלי, לא נוכל להגיע להסבר מקיף של התהליך ללא ניתוח ביקורתי ואמיץ של פעולות השמאל עצמו. ניתוח כזה יגלה כי השמאל בגד בערכיו שלו, וכי לבגידה זו הייתה תרומה מכרעת לתהליך אובדן האמון הציבורי בעקרונות הליברליזם. תנועות פוליטיות קיצוניות אשר אינן מחויבות אידיאולוגית למשטר ליברלי, אינן דבר חדש בדמוקרטיה המערבית בכלל ובישראל בפרט. אולם אמון הציבור במשטר הליברלי הביא בדרך כלל לידי כך שתנועות כאלו לא זכו לתמיכה רחבה, ונאלצו לשחק לפי כללי המשחק הדמוקרטי. במקרים הבודדים בהם אמון הציבור במשטר התדרדר עד כדי כך שלא יצא להגנתו, נפלו המשטרים לידי התנועות הקיצוניות. כל משטר, ולו הקיצוני והדכאני ביותר, זקוק למידה מסוימת של תמיכה ציבורית. אירועי "האביב הערבי" ממחישים כי משטר ללא תמיכה כזו לא יאריך ימים. שאלת אמון הציבור היא אם כן שאלה קריטית בהבנת נפילתם של משטרים ליברליים. יש לקוות שבישראל אנו עדיין רחוקים מהיום בו לא יהיו די גורמים שיצאו להגנת המשטר הליברלי מפני "כנופיית עריצות הרוב". אולם בכל זאת עלינו לשאול מה החליש את האמון הציבורי בערכי הליברליזם והכניס את תומכיהם למגננה, ומנגד - מה גרם לכך שאנשי "כנופיית עריצות הרוב" מרגישים בטוחים דיים לצאת למתקפה.
|
|
ההינתקות. זניחת העקרונות [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
|
|
במהלך אישורה של תוכנית ההינתקות גילו מתנגדיה כי תומכיה בשמאל זונחים בצד את כל עקרונותיהם על-מנת שתצא לפועל. העיקרון הראשון שנזנח היה השימוש המדויק בשפה העברית וההתנגדות למכבסת המילים. לא שהיה הכרח מוסרי לאמץ את מונחי הגירוש בהם השתמשו מתנגדי התוכנית. פינוי בכוח של תושבים לחבל ארץ סמוך תמורת פיצויים מלאים אינו גירוש | |
|
|
|
על שאלה זו ניתנו כבר תשובות מתחומים מגוונים. הריבוי הטבעי הגבוה בקרב מתנחלים והעלייה מרוסיה, שרוב חבריה לא התחנכו בחברה ליברלית, הגבירו את כוחו הפוליטי של המחנה האנטי-ליברלי. הפוסט מודרניזם חלחל אל תודעת הצעירים החילונים שזנחו את זירת המאבק לטובת הנאות החיים, בעוד הימין הקיצוני הולך ותופש עמדות מפתח בשלטון ובחברה האזרחית. ומעל לכל, הכיבוש הקהה את המוסר של החברה הישראלית וגרם לישראלים לאמץ תפישה צינית הרואה בכוח חזות הכל. הגם שטיעונים אלה כבדי-משקל, הם הדרגתיים באופיים ולפיכך אינם יכולים להסביר מדוע מתקפת עריצות הרוב, שאמנם יש לה שורשים ארוכים בעבר, צמחה בעיקר בשנים האחרונות, וביתר שאת תחת הממשלה הנוכחית. הרי כבר היו ממשלות ימין בהרכב קואליציוני דומה אשר לא ניסו לשנות את הסטאטוס-קוו. כאן מגיע תפקידו של השמאל הישראלי במה שנתפש בקרב רבים מאנשי הימין כנקודת השבר שבה הפסיקו להאמין בממלכתיות: ההינתקות. אלה בימין שלא האמינו בממלכתיות לפני ההינתקות - והם היו מיעוט - הסיקו ממנה אולי שהם מפסידים תחת כללי המשחק הדמוקרטי, ושעליהם להיות תקיפים יותר ולשנות את כללי המשחק על-מנת להשיג את מטרותיהם הפוליטיות. פעולות הטרור המכונות תג מחיר בולטות בהקשר זה. על כך, כמובן, אין להאשים את השמאל הישראלי. אולם היו גם רבים אחרים שהאמינו, במידה כזו או אחרת, בחשיבות שמירה על כללי המשחק, ולו בזכות חשיבות השמירה על ממלכתיות ואחדות העם. קבוצה זו, בחלקה הגדול, שינתה את תפישתה, לא רק בגלל ההינתקות עצמה, אלא גם, ואולי בעיקר, בגלל האופן שבו היא אושרה ובוצעה. במהלך אישורה של תוכנית ההינתקות גילו מתנגדיה כי תומכיה בשמאל זונחים בצד את כל עקרונותיהם על-מנת שתצא לפועל. העיקרון הראשון שנזנח היה השימוש המדויק בשפה העברית וההתנגדות למכבסת המילים. לא שהיה הכרח מוסרי לאמץ את מונחי הגירוש בהם השתמשו מתנגדי התוכנית. פינוי בכוח של תושבים לחבל ארץ סמוך תמורת פיצויים מלאים אינו גירוש. אך מדוע ויתרו כל אמצעי התקשורת הביקורתיים ואנשי השמאל בעלי החשיבה העצמאית על זכותם לקרוא לילד בשמו? פרשיית חטיפתו של גלעד שליט, מבצע עופרת יצוקה ופרשת המרמרה הוכיחו כי הדיבור על "הינתקות" מרצועת עזה היה ספין. מה שקרה בקיץ 2005 עונה להגדרה המדויקת של המונח נסיגה, אך אזרחי ישראל לא זכו לשמוע על כך במפורש. דברים שרואים מכאן לא רואים משם להבטחתו של ראש הממשלה אריאל שרון לבוחר לפיה "דין נצרים כדין תל אביב", שעל בסיסה בין השאר זכה הליכוד ב-40 מנדטים לעומת 19 של מפלגת העבודה שהציעה לסגת מרצועת עזה, לא יוחסה משמעות מחייבת. דברים שרואים מכאן לא רואים משם, אמר שרון, והשמאל קיבל בשמחה את התפנית מבלי להתייחס לחומרת התקדים שכל ראש ממשלה יוכל אחריו להיתלות בו בעת הפרת הבטחה לבוחר בנושאים מהותיים. חברי הליכוד, באקט של דמוקרטיה ישירה הלקוחה מספר הלימוד באזרחות, הצביעו נגד התוכנית במשאל מתפקדים. ראש הממשלה הכריז כי הוא מכבד את ההכרעה, והמשיך בניגוד להחלטת חברי המפלגה לקדם את התוכנית בכנסת ובממשלה. כשגילה שאין לו רוב בממשלה, פיטר שני שרים על-מנת שההחלטה תעבור. השמאל, התקשורת, היועץ המשפטי לממשלה ובג"צ הצדיקו את ההפרה המהותית של כללי המשחק באמצעות הטיעון הפורמאלי לפיו משאל המתפקדים אינו מחייב חוקית, ופיטורי שרים הם בסמכות ראש הממשלה (באופן דומה גם אנשי כנופיית עריצות הרוב נשענים על טיעונים פורמאליים של חוקיות והכרעת הרוב בדרכם לרמוס את מהות המשטר הליברלי). כשחברים מסיעת הליכוד נשארו נאמנים להבטחתם לבוחר ולתוצאות משאל המתפקדים, שוב נאנסה השפה העברית בהיפוך אורווליאני וכל אמצעי התקשורת כינו אותם "מורדים". כשראש הממשלה הוקלט כאשר הוא מאיץ בפועלים "להתחיל לעבוד" בהכנת מבנים למפונים, על אדמות שמורת הטבע "חולות ניצנים" ובטרם התקבלו אישורי הבנייה, לא הורה היועץ המשפטי לפתוח בחקירה נגדו. בתי המשפט לא אפשרו לפעילי איכות הסביבה, אשר הצליחו לעכב במשך שנים פרויקטים אחרים שקיבלו את כל האישורים הדרושים, לעכב את בניית הבתים. חקירה פלילית נגד ראש הממשלה בגין חשד לעבירות שחיתות נסגרה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה מחוסר ראיות, והאופוזיציה, שלפני הבחירות מנהיגה עמרם מצנע קרא לראש הממשלה "הסנדק" (ומנהיג אחר שלה, אהוד ברק, יגרום בהמשך להפלת הממשלה עוד בטרם יוחלט להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה אולמרט שיחליף את שרון), פסקה לעסוק בענייני השחיתות. עיתונאי בכיר טבע את המונח "איתרוג" בקוראו לתקשורת לא לבקר את ראש הממשלה בענייני טוהר המידות כל עוד הוא עסוק בקידום "ההינתקות".
|
המחויבות לאמת, חובת התקשורת לבקר, טוהר המידות, איכות הסביבה, מינהל תקין, כל אלה נזנחו לטובת יישום תוכנית הנסיגה מרצועת עזה. "הנאורים" נכשלו במבחן המוסר האוניברסלי של אבי הנאורות עמנואל קאנט, שתבע מהם: "עשה מעשיך רק על-פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי". ודאי שאיש מהם לא רצה להפוך את האופן המעשי בו הועברה ההינתקות לחוקי המשחק הכלליים החדשים. אך בעידן הפוסט מודרני בו המדיום הוא המסר, המורשת שהשאירה תוכנית ההינתקות לא יכולה שלא לכלול את האופן שבו בוצעה. אם השמאל בוגד בעקרונותיו הנעלים ביותר ובכללי המשחק אשר הטיף לשמירה עליהם בתמורה לקידום מדיניותו, שאלו את עצמם אנשי ימין, מדוע שנקבל על עצמנו את הכללים? אם מותר לרמוס באמצעים כוחניים את כל כללי המשחק כל עוד נשמרת מראית עין פורמאלית של דמוקרטיה, מדוע שלא נקדם את המדיניות שלנו באמצעים דומים? כך הגענו למצב בו איש ימין המגן על שלטון החוק, על עצמאות בית המשפט או על חופש הביטוי, נתפש כעושה דברו של השמאל. כך זכו בימין הקיצוני לתמיכתם של רבים שהפסיקו להאמין בכללי המשחק, ולהסכמה שבשתיקה מצד אחרים שכבר אינם מאמינים שבפוליטיקה יש כללי משחק כלשהם. כלבי השמירה של הדמוקרטיה הליברלית לא יעמדו לאורך זמן במתקפות עליהם ללא תמיכה של רוב גדול בעם. על-מנת לשכנע את הציבור בעליונות העקרונות הליברליים, על מנהיגי השמאל להכות על חטא ולהתנצל בפני מפוני גוש קטיף ומתנגדי תוכנית ההינתקות על האופן שבו נהגו. רק התנצלות כזו, שתלווה בהתחייבות לשמור על כללי המשחק בעתיד, תוכל ליצור מחדש מוכנות להקשיב לטיעונים של השמאל, שכיום רבים מגיבים אליהם בציניות באומרם: "ראינו אתכם בגוש קטיף".
|
|
תאריך:
|
28/11/2011
|
|
|
עודכן:
|
29/11/2011
|
|
דוד ש' שמרי
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
1
|
|
שרון צדק בהתנתקות
|
29/11/11 15:42
|
|
2
|
|
קורןנאוה טבריה
|
29/11/11 16:24
|
|
3
|
|
זקן
|
29/11/11 16:34
|
|
בימים אלו אנו מתוודעים לכאוס השלטוני השורר במצרים. לצד הדאגה השוררת בישראל מהכיוון אליו תבחר ללכת מצרים, ולצד מנבאי השחורות מוועדת החוץ והביטחון שבכנסת, נראה שאנחנו בוחרים להתעלם ממשנתו של ראש-הממשלה, בנימין נתניהו, אותה פרש בפנינו בזמנו, בימים העליזים של "אביב העמים הערבי". לו הייתי עומד במקומו של ראש-הממשלה, סביר להניח שהייתי מסכם את "אביב העמים הערבי" ואת המתרחש בימים האחרונים במצרים בביטוי הבא: "לא רוצה לומר לכם 'אמרתי לכם', אבל... 'אמרתי לכם!'". מר אובמה, לתשומת-לבך.
|
|
|
ההורים לא עוסקים בהצבת גבולות אמיתיים. אם הילד התחצף למורה מתייצבים מיד לטובת הילד. זה מתחיל אפילו בגן שילד מאיים על הגננת שאם היא לא תיתן לו לעשות מה שהוא רוצה הוא יביא את אבא. אם הילד מתלונן שיש יותר מידי מטלות בכיתה תוקפים את המורה. זה נותן שקט מצד הילד, אבל הוא מצידו גדל ולומד שמה שחשוב להורה, זה שקט תעשייתי- ועליו הוא ישלם הרבה.
|
|
|
האם נמאס לכם כבר שקולכם נעלם ברגע שאתם שולחים טת נציגכם לייצג אותכם בפורום ממשלתי כלשהו? אני בטוחה שכן או שלא רחוק היום שימאס לכם.
|
|
|
הביקור ה"היסטורי" של מלך ירדן אצל "נשיא" הרשות הפלשתינית ברמאללה מטרתו - לדעת פרשנים - להניא את מחמוד עבאס מכוונתו להתחבר לחמאס (ולהדיח את סלאם פיאד, הנחשב לבובה אמריקנית, ממשרת "ראש ממשלה"). תחת זאת אמור המלך לשכנע את "הנשיא" להיכנס למו"מ עם ישראל כאות לנאמנותו למחנה האנטי-אירני. על-פי השערה זו, יש חשש לחידוש השיחות וביחד עימהן לגורל מפעל ההתנחלות. אולם, מי שכרגיל מפיג חששות כאלה הם הערבים בעצמם - ולהלן דוגמה.
|
|
|
נעמיד לרגע בצד את "בכל דור ודור", ונביט לרגע במציאות כמות שהיא: אנחנו מוקפים באנשים שעוברים עכשיו את סיפור יציאת מצרים שלהם, והם משתחררים מעולם של מנהיגים עושקים, רוצחים, מושחתים, אשר השקיעו את אותו המאמץ שאנחנו השקענו בלספר לילדינו כמה אנחנו מוקפים בסכנות, ולימדו את הילדים שלהם כמה הם מוקפים בסכנות מאיתנו
|
|
|
|