השנה האחרונה התאפיינה בשורה ארוכה של חוקים והצעות חוק שהמשותף להם הוא הדאגה לדמוקרטיה הישראלית, כשמצד אחד מציעי החוקים מדגישים כי אלה נועדו לחזקה, ומצד שני המתנגדים קוראים "קריאות שבר" כי החוקים נועדו לחסלה.
זה המקום להזכיר לכל הזועקים מרה על "סתימת פיות", "חוק ההשתקה", "הרס בית המשפט העליון" ועוד, כי דמוקרטיה היא שלטון הרוב. זהו מושג שהמיעוט נוטה להתעלם ממנו כשהוא נמצא במיעוט, אך בהחלט אוהב אותו כאשר הוא הופך לרוב. שלטון הרוב אין פירושו כמובן דיקטטורה של הרוב. פירושו שמיעת דעת המיעוט והתחשבות בה, דאגה לצרכי המיעוט והגנה עליו מפני עושק ודיכוי. אך למיעוט חייב להיות ברור, כי ההחלטה והביצוע הם בידי הרוב בלבד.
אין חולק כי נשיא בית המשפט הקודם פרופ'
אהרן ברק הוא עילוי בשטח המשפט, גם אם לא היסס לרקוח "דילים" כדי לקדם את השופטים המקובלים עליו לכס בית המשפט העליון, ולחסום את אלה שאינם אומרים אמן לתורתו (פרופ'
רות גביזון ופרופ' נילי כהן). הוא פסק כי "הכל שפיט", וביטל למעשה את הדרישה מן העותרים לבג"ץ להראות כי יש להם "זכות עמידה", כלומר שיש להם עניין אישי בעתירה. זאת, כדי למנוע מבית המשפט לדון בעתירות שמטרתן לשנות סדרי שלטון ומדיניות, שהעותרים לא הצליחו להשיגם בדרכים הדמוקרטיות, באמצעות קבלת האימון של הציבור בהם. הכללים כי יש עניינים "בלתי שפיטים" וכי נדרשת "זכות העמידה", היוו בלמים שהטילו על עצמם שופטי בית המשפט העליון אשר שימשו אותם עד לעידן ברק. הם נועדו לשמור על ההפרדה בין רשויות השלטון ולמנוע מכתריסר איש שזכו לאמון הציבור כשופטים, להתערב ולהחליט בנושאים פוליטיים מובהקים, החלטות שאינן בהכרח משקפות את עמדת הרוב בציבור.
בפתיחת בג"ץ בפני כל אדם וגוף משפטי, ללא קשר לנושא העתירה, סלל ברק את הדרך להיווצרותן של עמותות רבות שעיקר עיסוקן הוא הגשת עתירות בשם נפגעים, שלאו-דווקא הצטרפו להליך, ובנושאים שמטרתם היא קידום סדר-יום פוליטי.
ואכן עמותות רבות הפכו למעין "תעשיית" עתירות לבג"ץ. מנתונים שונים שהתפרסמו, נראה כי "תעשיה" זו מגלגלת עשרות מיליוני שקלים בשנה שמקורם ברשות הפלשתינית, במממשלות של מדינות מערב אירופיות שונות ובתרומות מגופים בינלאומיים אחרים. חלק מן העתירות גרמו לעיכוב ניכר בפעולותיה של הרשות המבצעת, ולהצרת חופש הפעולה שלה, במימונן של מדינות זרות, שהאינטרסים שלהן לאו-דווקא חופפים את אלה של המדינה והציבור בישראל.
אחרי שנים של שיתוק ושתיקה, התפנתה סוף סוף הכנסת לטפל גם בעניין זה, והניחה הצעת חוק שנועדה להגביל את זכות העתירה לבג"ץ לנפגע עצמו, ובמקרה שמדובר בנושא ציבורי רחב או חוקתי, הזכות לעתור תהיה לכל אדם, כולל העמותות. מדובר למעשה במהדורה מרוככת של "זכות העמידה" שהייתה נהוגה בארץ במשך שנים רבות, וכלל לא בטוח שבית המשפט שנהג על פיה אז, היה נאמן פחות לערכים דמוקרטייים מאשר הוא היום. הוא ודאי זכה אז לאמונם של חלקים נרחבים יותר של הציבור.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
