מבחן "חכם חנוכה": צדקנים לעומת צדיקים

מהו "צדק"

דומה כי אין חולק על כך שצדק אינו איכות המצויה כדבר שבשגרה אצל בני האדם. שהרי הצדק נשען כל יושר, אמת (קישור), הגיון ומוסר, וכל אלה הינם זוויות ראיה ונקודות השקפה אישיות וסובייקטיביות למדי. מה שנכון עבורי היום, לא בהכרח יהיה נכון עבורי גם מחר. ובהתאם תהיה דעתי, עמדתי, השקפתי, ובעיקר – יחסי עם הסביבה.

יש שיראו בהרג אדם דבר פסול מעיקרו בכל קנה מידה, ויש שיתירו הרג בתנאים מסויימים. סטודנטים למשפט, בוחנים, במסגרת קורס מבוא לתורת המשפט, את הסוגיה של הרג אדם בהיבט של "קניבליזם", ומתוודעים ליחסיות של צדק התלוי בנסיבות, בתנאי סביבה, בהשקפת עולם וכיוב'.

הסיפור שאותו מנתחים הסטודנטים, הוא סיפור אמיתי, העוסק במטוס נוסעים שנוחת נחיתת אונס בהרי האנדים בשנת 1972, והניצולים מחליטים לאכול בני אדם על-מנת לשרוד. הסיפור שימש מקור לספר, ולאחר מכן הופק גם סרט קולנוע באורך מלא.

היהדות עוסקת בצדק במקומות רבים במקרא, אולם פסוק אחד מסכם את ההפרדה בין אמת וצדק: אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּמַיִם נִשְׁקָף, ומשמעו עומד על כך שצדק הוא איכות אלוהית, כזו שאינה נמצאת תדיר בין בני האדם, בעוד שדווקא "אמת" היא ארצית משום שהיא יחסית. האמת של הרוצח והאמת של הנרצח אינו זהות, וכל אחד רואה פן אחר וחלקי של האמת.

מיהו "הצודק"

הצודק היא מי שאינו בעל ענין, שהרי דעתו, עמדתו, השקפתו ויחסיו של בעל ענין עם האמת לעולם יהיו מוטים ומושפעים מן הענין המקשר אותו אל הסוגיה. מכאן לקוח עולם ה"צדק" האנושי, ושם נולד תפקיד השופט, המכריע בין בעלי ענין בהתאם לאמות מידה מקובלות ומתוך ראיה מנותקת רגשית לעניין נשוא המחלוקת. ברי כי אין השופט מנותק לחלוטין מן הענין, והרי גם השופט מוטה בשל השתייכותו למערכת מורכבת של דעות, עמדות, השקפות ויחסים, ובעיקר - דעתו מוטה משום שהוא אדם בשר ודם, ממש כמו בעלי הענין שלפניו.

ואף על-פי כן, חזקה על השופט, הבא בין בעלי הענין, כי ימלא אחר המצווה צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף, ולא רק משום שזהו תפקידו, אלא, בעיקר, משום שבהיעדר פסק-דין המקיים את החובה הזו, השופט עצמו כורת את הענף שעליו הוא יושב.

והרי אנו למדים כי אין הבאים לפני השופט בגדר צודקים, ולו רק משום שהם נעדרים היכולת לראות את זווית הראיה של בעל הענין שמולם. וכן אנו למדים, כי גם השופט עצמו אינו בהכרח בגדר "צודק", ועל כן נבנו מערכות המשפט האנושיות המודרניות באופן שישנן שתי ערכאות ערעור על פסקי-דין, ולא רק על-מנת לוודא כי שופטים בשלוש רמות היררכיה של ניסיון וידע, אמדו את המקרים שבאו לפני ביהמ"ש, דנו בהם, ורק לבסוף יצא מלפני ביהמ"ש פסק-דין חלוט וסופי.

ודווקא משום שמערכת המשפט מכירה במגבלותיה, ראוי לומר כי המטיל ספק במעשה המשפט, ובשופט, ואף זה המצביע לכאורה ביושר לבב על כך שהשופט עשוי לטעות, אין הוא אלא מספר את שזה מכבר ידוע מראש, מצביע הוא על עובדה שאין בה כל חידוש, והרי הוא עושה כן משום שהינו בעל עניין.

ועל כן, המצביע על ביהמ"ש כמי שיכול, עשוי, עלול לטעות, הריהו בגדר בעל ענין, העושה כן שלא מטובת הענין, ומכאן שאינו בגדר "צודק" בשום דרך ואופן.

בעלי העניין, אף אם הם, באורח פלא ובניגוד לכללי הגיון אנושי, בגדר "צודק" (במובן הצדק האלוהי), הרי שאינם בגדר "צודק" במובן המשפטי-האנושי, אלא בכפוף למתן פסק-דין כדבעי על-ידי השופט המוסמך, בהתאם לכללי המשפט המקובלים על החברה בה הם חיים. יתרה מכך, אין אדם בגר "צודק" כל עוד אינו מביא בחשבון את האפשרות שייתכן שהוא טועה. אם אינך לוקח בחשבון שייתכן שאתה טועה, ועוד יותר מכך, אם הטיעון שלך נשען על טיעוני מכוח סמכות הנובעת ממיתוס (דת, מדע, תרבות, וכו'), הרי שאינך "צודק" אלא – צדקן.

מהו "צדקן"

הצדקן היא האדם המניח הנחת מוצא שהוא צודק, ועל כן הצדק עימו, מבלי לקחת בחשבון כלל את האפשרות שהוא למעשה טועה. צדקן הוא אדם האטום מבחינה הכרתית לבריות ולעולם שסביבו, לקיומן של אמיתות חלקיות, אמיתות יחסיות ואמיתות שקריות או מטעות.

הצדקן מייחס לעצמו מונופול על הצדק. הצדקן אינו נוהג כלי עצמו וסביבתו במידת הצניעות המתבקשת, הוא מתעלם ממצבו וטיעוניו של יריבו, וכדי לרחוץ בניקיון כפיו הוא לא מהסס לצייר את הזולת באופן פשטני כהתגלמות הרוע.

במאמר אחר בנושא סמוך, התייחסתי לנושא מזווית מעט שונה, כאשר עמדתי על טבעה של שנאה וטבעו של הפחד המניע אותה. צדקנות היא היבט נוסף ומעט שונה של אנרגיה המונעת מפחד. צדקנות היא העדר יכולת להתמודד עם הפחד מפני האפשרות שהצדקן אינו בגדר "צודק", ועל כן מערכת ההגנה של הצדקן פועלת על-מנת "ליירט" את הצד שכנגד בטרם יוכל להביע טיעון כלשהו אשר יחייב את הצדקן להתעמת עם עובדת היות "הצדק" שלו – חלקי או מוטעה.

צדק של בני אדם אינו צדק אלוהי, הוא אינו מקיף ואינו מכיל את כל קשת ההיבטים הכרוכים בעניין שבמחלוקת, הוא יחסי מעצם קיומו ועל כן הוא מטעה את הצדקן להאמין בצדקתו. מלחמות בין בני אדם, בין קבוצות אתניות, דתיות, מעמדות כלכליים וניצים פוליטיים מתחילות משום שהאמונה של הצדקן מעבירה אותו על דעתו עד כדי מוכנות לצאת למלחמה בשם "הצדק" הפרטי של הצדקן (והרי כאן טמונה אימו הורתו של כל הפרדוקסים – איזה צדק אלוהי יכול לגרום למלחמה? רק "צדק" אנושי מעוות יכול לכך.

הצדיק

במקורות היהודיים נאמר רק על אדם אחד שהוא "צדיק" וזה היה נח: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו". על איוב, על-אף שלא נאמר שהיה צדיק, נאמר: "תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים--וְסָר מֵרָע", ומשמע שאיוב היה "תם" וגם "סר מרע", ועל כן היה ראוי להקרא "צדיק".

כבר עמדנו על כך שהעדר "תם" מוציא את הצדק ומונע מן הטוען לצדק להיות בגדר "צודק". על כן המבחן המעמיד את האדם הטוען בעניין כלשהו במקום של "צדיק" יהא מבחן היותו "תם". ככל שהטוען אינו תם, כן הופך הוא מאוחז "צדק" לאדם "צדקן", אשר הצדק ממנו והלאה.

ברי כי אין אדם יכול לעמוד במבחן "תם" במלואו, וכבר ראינו שכבני אדם איננו תמים במובן "תם". ועל כן, על-מנת למצוא את המדרג שבו יכול האדם לקיים מבחן מופחת של נאמנות ל"צדק" הוא מבחן ראוי ונדרש. את המבחן המופחת הזה לצדיקות מספק לנו במבחנו של איוב, אשר "סר מרע".

כאן נוכל להיעזר בשורות המוכרות לכולנו מתוך שיר השירים (ל"ד)

נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה.
סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

המבקש לעמוד אל מול הטוען שמנגד בעניין שבו שרויה ביניהם מחלוקת על היבטיו של הצדק האישי-פרטי-סובייקטיבי, יוכל להיעזר במבחן הבא על-מנת לדעת האם יש מידת "צדק" בדבריו, או שמא חלילה "צדקן" הוא.

• נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה.

• סור מרע, ועשה טוב.

• בקש שלום, ורדפהו.

נצור לשונך ושפתיך, זהו מבחן פרטי של הטוען לעניין "צדק" אל מול עצמו והתנהלותו.

סור מרע ועשה טוב, זהו מבחנו של הטוען לעניין "צדק" אל מול חברו והקהילה בה הוא חי. בקש שלום ורדפהו, זהו מבחנו של הטוען לעניין "צדק" אל מול יריבו או חלילה אויבו, ואל הקהילה שבה אינו חי ועימה אינו חולק את ערכיו המוסריים.

ובהיפוך לוגי, הטוען לצדק אשר אינו מבקש שלום, וחמוק מכך הוא מחרחר מלחמה, אינו צדיק, אלא צדקן. והצדקן, המסרב להכיר בזכותו של בעל הענין שמולו, בין אם הוא יריבו אם לאו, ועל כן, אין הוא תם, אין הוא טוען בתום לב, ומתוך שכך עלול הצדקן להגיע לרמת הצבוע.

ועל הצבועים נאמר: "אל תתיראי לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס". ומדוע נאמר כך על הצבועים?

משום שהפרושים והצדוקים שחטאו, יענשו כדין. אולם הצבועים, שלשונם חרב פיפיות עטופה דבש, עושים את מעשי הנבלה שלהם בחסות החוק, ואם יענשו, יימצאו תמימים שיצאו להגנתם.

מבחן המצטדקים

ילכו נא כל הטוענים היום על ביהמ"ש העליון לעשות בדק בית בטיעוניהם. ויבדקו נא האם הם עומדים במבחני הצדק או מועדים למקומו של הצדקן, ואם חלילה נפלו זה מכבר אל הבור של הצביעות. במבחן השחיתות ישראל עומדת במקום רעוע לא משום שביהמ"ש העליון אינו כופה על הפוליטיקאים שלנו סטנדרטים גבוהים, אלא דווקא משום העדר יכלתו להגדיר כרשות המופקדת על שמירת הערכיות והמוסר לנוכח מצעד המורשעים מבין הפוליטיקאים, המבקשים היום לקבוע מי יהיו שופטיהם.

אל יעמידו פני "חכם חנוכה" ויסובבו את הטיעונים כאילו היו תלמידי חכמים שקדנים ויראי שמיים, כאשר הם בסה"כ מנסים להשיג בעורמה את בת הרב.