השאלה של שעיה

שעיה כהן ואני - זה סיפור ארוך ומורכב. אנסה לתמצת. ישעיהו (שעיה) כהן, בן גילי מקיבוץ גבת, נפל בפריצה למובלעת הסורית, במלחמת יום הכיפורים. הכרנו לראשונה ביחידת הסיור של גולני, בשירות הסדיר. התיידדנו. הוא היה לגמרי שונה ממני: מעשן, מישקיסט, פולמוסן, מהיר להיפגע ועוד.

לימים הסתכסכתי עם מפקד פלוגת הסיור והוא גירש אותי בחרפה מהיחידה, במסדר "פנפילוב" לילי, באתר הנופש בעכו, ממש באמצע הלילה. אירוע טראומטי לכל דבר. רוב החברים הפנו לי עורף, נבהלו, אין לי טענות. הם היו בסך הכול ילדים מבוהלים. גם אני הייתי בהלם, ילד עם פה גדול. וכשמגיע הרגע לשלם עבור הפה הגדול, זה לא פשוט.

שעיה כהן לא הפנה לי עורף. הוא היה בין הבודדים שניגשו אליי וניסו לעזור. וגם כשהועברתי לגדודו של זוניק שחם, המג"ד האגדי של גדוד 13 - מדובר על ספטמבר 1958 - שעיה המשיך להתעניין איך היחידה החדשה, ואיך החיים בגדוד. נפגשנו מעט, במסגרות חטיבתיות, אבל הקשר נמשך.

חלפו להן עשר שנים בקירוב, של דרישות שלום וכיוצא-באלה גיחות של זיכרון טוב. פה ושם נפגשנו באיזו חתונה, מעט מאוד. ואז, בקיץ 1968, עברה החטיבה - חטיבה 9 מילואים - הסבה לחרמ"ש. בוקר חם אחד, בשק"ם הענק של אל-עריש, הוא קרא לי לפתע אל שולחנו. מסביב לשולחן ישבו כמה מחבריו. הם היו חברים טובים ומוכרים לי, חלקם מקיבוצי העמק. נו? כמה ספרים כבר כתבת? - פילחה שאלתו את לבי בכאב מנסר, שלא שכחתי עד היום. נערים היינו בגולני, ודיברנו בחלומות הכמוסים, וסיפרתי לו פעם על החלום הנסתר שלי לכתוב. הוא לא שכח. אני נאלמתי מחמת פתיעה מהשאלה הנוקבת הזו, והוא המשיך: תכירו, אלישע מעין-החורש, הייתי בטוח שכבר פרסמת את ספרך העשירי!...

במבט לאחור אל זיכרונותיי - לרגע ההוא בשק"ם של אל-עריש, מול שפמו המאפיר של שעיה כהן וענן העשן שריחף מעליו, יש חשיבות גדולה בחיי. לפתע הבנתי שאני בעצם מבזבז את חיי על הצדדי, על הלא-נכון, על המזדמן. בן שלושים הייתי וטרם כתבתי שורה אחת!

הכאב שעוררה השאלה היה עצום. ממש חליתי באותו הרגע. נדרתי לעצמי שזהו, נסתיימה תקופת הסתר-הפנים שלי. תמו שנות ההתחמקות מהייעוד. איך היה כל-כך ברור לו, לשעיה כהן זה, שכבר צריך הייתי לעמוד בספרי העשירי?!

חודש המילואים ההוא, על כל תהפוכותיו, התאונות, מות המג"ד זאביק איילון ז"ל מקיבוץ החותרים, שאתה רואה את האנדרטה שלו על כביש החוף מול החותרים - כל אלה נשכחו. התולעת המכרסמת ההיא, ששעיה שתל בתוכי באותו הרגע, שינתה את חיי. לימים כתבתי סיפור לזכרו, "פריעת חוב" שמו, וכינסתיו בספרי "מחיקת עוונות" (הוצאת זמורה ביתן 1991).

כמובן שבחיים תהליכים כאלה נמשכים זמן רב. חזרתי הביתה ושקעתי שוב, לכמה שנים, במשולש התובעני משק-חשק-נשק, כלומר: עבודה ללא גבול במטעי הקיבוץ, הקמת המשפחה וגידול הילדים, והתנדבות לשירות מילואים ארוך וקשה. ואפשר והייתי צולל שם לנצח, אלמלא מלחמת יום הכיפורים הארורה.

הייתי עם גדודי בחושנייה, ואני, כרגיל, מש"ק סיור זוטר - כשהגיעה אלינו השמועה הנוראה על ותיקי העמק מגדוד הסיור האוגדתי שנהרגו ליד הזלדה שלהם בפריצה למובלעת הסורית. שעיה כהן היה ביניהם. הם עצרו רק לרגע, להשתין ולפתוח קופסת שימורים. נכון, הם טעו, אבל כמה יממות אפשר להילחם ללא הפסקה? פגז שהתנפץ בסמוך לא הותיר להם סיכוי עם רסיסי הבזלת הנוראים. כמו מתכת הפוגעת במתכת. מאז אני לא מוכן לסלוח לדוח אגרנט, שאפילו תכריכי נייר לא יכול היה לתת לחבורת הידידים הללו ליד הזלדה שלהם. שהרי הדוח חסוי, ואין בו מספיק דפים.

עשרים שנה חלפו, עד סתיו 1993, עד שיכולתי לכתוב את השיר "תכריכי נייר". חייב לו המון, לשעיה. אלמלא שאלתו הנוקבת בשק"ם של אל-עריש לא היו נולדים שיריי - וזה, המוקדש לו, ביניהם.

לימים תווכה ביני לבין אלמנתו - שנישאה מחדש - חברה משותפת. שלחתי להם, אל גבת, את השיר ואת קיצור המעשה. הייתה שם התרגשות גדולה. ביקשו את רשותי להביאו בעלון גבת ולקוראו ביום הזיכרון. עפר אני תחת רגליו, רציתי להשיבם, איזו רשות אתם צריכים? כולו שלכם. איך יכולת לשתוק כל-כך הרבה זמן, שאלה אותי האישה, ולמה לא התקשרת, אתה יודע כמה הדברים היו חשובים לנו, בעיקר בשנים הראשונות. לא ידעתי מה להשיב לה. ואם אדבר על דרכי הסתר הנסתרות של "הסתר הפנים", מה זה יגיד לה?

הנה הסיפור בקצרה. הוא עדיין מחלחל בתוכי בכל פעם שדוח אגרנט, סמל אוזלת-היד והיתמות של חיינו, עולה לדיון ציבורי.


תכריכי נייר

לזכר שעיה כהן

עשרים שנה חלפו

מליל המארב ההוא

שלא נפל לתוך השכחה.

במדרון הקדמי של התל

נחת ערפל של מוות

שנסוג לאטו עם אור ראשון.


הם ירדו מהזחל"ם רק לרגע:

להשתין;

ולפתוח קופסת שימורים.

נכון, הם טעו, אבל

יותר מדי שעות הם לחמו

ורגליהם רותכו לרצפת הפלדה.

אחרי עשרים שנה

אני רוכן עליהם

ועוטף אותם בדפים

הרחומים וחנונים,

שאני עוקר ותולש

מדוח אגרנט החסוי.