"אשמת שומרון" - עמוס קינן (ג')

הסופר אברהם מאפו פותח את ספרו "אשמת שומרון" בתוכחה - "אמת ונכוחה ברחו משערי שומרון להיטמן בנקרות צורים ובסעיפי סלעים". אברהם מאפו הלך בעקבות הקולות העולים מהטקסט המקראי ונתן ביטוי בספרו בשנת 1865 לניוון, שכרסם בחברה הישראלית בימי המלכים בהר שומרון, פקח בן רמליהו והושע בן אלה.

120 שנה אחרי אברהם מאפו עולה הסופר עמוס קינן מדרגה בביקורת זועפת ובועטת בפרק "אשמת שומרון" בספרו "אל ארצך ומולדתך". כמו אברהם מאפו הביקורת של עמוס קינן עולה ומתעצמת מתוך טקסט מקראי ומתוך אהבת אין קץ לנופיה של הארץ האהובה.

עמוס קינן ב"אשמת שומרון" רואה מה שעושה מדינת ישראל מאז 1967, כפי שראה עמוס אחר, הנוקד מתקוע, בפרק ד' פס' 1: "שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן בְּהַר שׁוֹמְרוֹן הָעוֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרוֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים ... ".

כשם שלא רצו לשמוע - המוכרים "בְּכֶסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלַיִם" בימי האופוריה בשנת 760 לפני הספירה, שהשתלטה על הארץ בימי עמוס הנוקד מתקוע - כך אטמו אוזניים ודחו בשאט נפש את זעמו של עמוס קינן בימי האופוריה בשנת 1967 לספירה.

יפה עשתה מדרשת שדה בוקר - השוכנת בפנינת נוף המשקיפה מהצוק אל מרבדי צבעים יפים במדבר , לעתים רכים ולעתים זועפים - בהקדישה מושב מיוחד בפסטיבל שירי מדבר לסופר עמוס קינן.

בחיקם של מרבדי נוף יאה להתייחס למי שביקורתו הזועפת על החברה חצובה מנבכי אהבתו לנופי הארץ - ארץ קודרת ויפה, שאין בה רוך ונדיבות, אני מרגיש אליה קשר עז בגלל הנוף ... הושע ועמוס דברו מן המקומות האלו מהנוף הזה. אבל זה היה מזמן, ואחר כך שום איש לא דיבר משם...". (" אל ארצך ומולדתך " בפרק "אשמת שומרון " עמ' 133 ).

"אשמת שומרון" של עמוס קינן מבטאת את כאבו, כי בארץ יש "הרים פצועים, צלקות בתוך "שיר השירים", ישימון מאיים מתוך הירוק , משהו רובוטי דורסני בתוך ההרמוניה של נוף, של ארץ ושמים, מגף דורס ארץ חמדה ... יש על מה לבכות. הארץ הפורייה הזו, ערש התרבות של העולם, נדלדלה ממלחמה למלחמה , מכיבוש לכיבוש..." ( שם עמ' 133).

יש מי שיצביע על עמוס קינן כאויב, כי הקדיש את כל מרצו נגד שליטה של ישראל בשומרון. מי שאמר אויב, לא ידע עד כמה היה עמוס קינן האוהב והמאוהב של "שומרון, עמק דותן , יפהפה, פורח, בקצהו שוב מדרונות. על המדרונות, איריס כחול, מים בכל מקום. מים. נחלים, פלגים ושלולית ... " ( שם עמ' 136)

מתוך האהבה למקום, מתוך האהבה לחיים בארץ הזו - יהודים וערבים - עמוס קינן היה בין הראשונים, שהתייחס לחיים בחיק הנופים האהובים, גם אם הם אחרים, מתוך ראייה, שיש להם מאוויים אנושיים ולאומיים כמו שיש לנו. יש להם מאוויים שיש להקשיב להם ולכבדם לא מתוך יהירות של כוח מתנשא.

מתוך אהבה לנופי השומרון והחיים בו הוא חותר לציין גבול המבתר את יפי הנוף שמדדו רגליו ושבו את רוחו . הוא מבין כי " יש מקום שבו מתחיל הנוף להתערבב ומתחילה ישראל, זאת ישראל שלנו. של עמק יזרעאל , עמק בית שאן, המעבר לא דרסטי, לא מעיק, הוא נינוח, מתאפשר לנשום. בצידי הדרך ערמות כרוב וחסה .שורות של ברושים. המעבר אורגאני ידידותי. פה יכול לעבור גבול בין שכנים. לא בין אויבים. האיריס פורח גם כאן וגם בגלבוע שלנו." (שם עמ' 136)

והוא מסיים במלים: "פתאום עין חרוד. שבנו אליך שנית עין חרוד". כן , עין חרוד, שגם היא חצובה בחיק של פנינת נוף מבטאת את כמיהתו של עמוס קינן לישראל אחרת , ישראל של צדק חברתי, ישראל שוויונית, ישראל צבועה בצבעי הנוף של עמוס הנוקד מתקוע ,ישראל הומניסטית, בה ההון האנושי העובד והיוצר הוא גולת הכותרת של בנינה הלאומי.