עמוס קינן - לא שותף לחזון הציוני (א')

בפסטיבל שירה במדבר, שייערך בעוד שלושה שבועות במדבר, במדרשת שדה בוקר, יוקדש ערב לזכרו של הסופר עמוס קינן שהלך מאיתנו ב-4.8.2009.

יאה אכסניה בחיק הנוף המדברי המשכר להיות אכסניה לדיון ביצירתו של עמוס קינן, שאהב את נופי הארץ הזו אהבה חושנית, שנבעה מהיכרות אינטימית עם כל שביל עם כל צמח עם כל פרפר.

יאה האכסניה במדבר הנגב למי שכתב את השורות האלו על מדבר שכן, מדבר יהודה - "מדבר יהודה היה שוויץ של המזרח התיכון. אני מכיר אותו שרוף, צחיח, יבש לבן, מסתורי... שבילי-עזים בהירים על גבעות רכות, בהירות... ונוף של פלנטה אחרת..."

יאה האכסניה על הצוק בואכה צין, למי שכתב גם את השורות - "אנחנו מתייחסים ביהירות אל ארצנו. הלבשנו אותה שמלת בטון ומלט..." ובהמשך הוא מצר וכואב, שלא פרסנו לה במידה נאותה מרבדי גנים. לכן יוצאת נפשו לאביב של שנת 1980, כי באביב 1980 "האדמה השתגעה מרוב פריחה, התפרצה בירוק, התכסתה במרבדים צבעוניים, התמלאה ניחוחות, ומי היה מאמין שכל כך הרבה זרעים מחכים באדמת התלאובות הזאת להזדמנות".

משנתו הפוליטית עוצבה בכתיבה, הקשורה בעבותות לאדמת ארץ ישראל, לצמחיה, אל יפי נופיה ומראותיה. מתוך נופה של הארץ הוא זעק, כי חובה עלינו לחתור לפשרה טריטוריאלית והביע התנגדות חסרת פשרות לשליטה ישראלית ביהודה ובשומרון. מתוך הקשר אל אדמת הארץ הזו היה שותף לכתיבת ה"מנשר העברי" עם חבריו "לפעולה השמית": פרידמן ילין מור, אורי אבנרי ובועז עברון עוד בשנות החמישים. מנשר שהייתה בו תעוזה בקריאה להקמת ישות מדינית ישראלית-פלשתינית, שתמנע מציאות של אדמה מדממת, אדמה שאוספת לחיקה נעורים יפים טרם ידעו חיים.

עמוס קינן לא היה שותף לחזון הציוני, הוא לא כתב בנוסח "עץ הרימון נתן ריחו מים המלח עד יריחו", הוא ידע שלרימון אין ריח כלל. ובמקום שהיה ריח של צחנת נישול ופגיעה בעובד אדמה ערבי, ניתן היה למצוא אותו זועם ומוחא. במקום שריטשו את פניה של הארץ, אותה הוא אהב, בניסיון להחליפה בפנים אחרות, נשמע קולו המתריס.

זכיתי לעמוד לידו לפני למעלה מחמישים שנה במאבקם של מתי מעט יהודים, שבאו להביע סולידריות עם אזרחי ישראל, הערבים, שנושלו מאדמתם. עמדנו קומץ יהודים מול מאות שוטרים חמושים ב"שטח 9". שדה כלניות בוהק חצה בינינו. מה שהיה לעמוס קינן לומר לקצין המשטרה, "מדוע אתם רומסים שדה כלניות. מדוע אתם לא עוקפים את שדה הכלניות כדי לעצור קומץ של אנשים". היחיד שמצא עצמו נאשם בבית המשפט היה עמוס קינן. אמירה זו הייתה בסיס לכתב אשמה קנטרני נגדו בבית המשפט בנצרת, כמי שעלב בקצין משטרה והכשיל אותו בתפקידו... כי עמוס קינן בדרכו הוא נזף בקצין, שהחליט להדהיר סוסים ושוטרים על פני שדה כלניות כדי להבהיר למפגינים שעליהם לעזוב את המקום.

אני מצר על כך, שהשופט בבית המשפט בנצרת, לא שהה לדברי ההסבר של עמוס קינן, שלא היה בכוונתו להעליב קצין משטרה. מה שהיה כאן זו העלבת קצין משטרה את הנופים של מי שכתב את השורות הבאות - "... מן העמק שכולו מטעים, אתה מפלס לך דרך בתוך שיפעת הפטל, עד שאתה מגלה את השביל המכניס אותך אל נחל החלילים... שמו אולי בשל המיית הרוח בו... כאן הגפן וכאן התאנה, זיתים ומשוכות צבר. היום הכל של אף אחד..."

יוצא מתוך החשכה

אהבה חסרת המעצורים לנופיה של הארץ הזו עומדת ביסודה של היצירה עוצרת הנשימה "בדרך לעין חרוד". סמלי, שהספר יצא לאור על-ידי הוצאת "עם עובד" בשנת 1984.

המסע בדרך לעין-חרוד מתאר לנו את ישראל לאחר מלחמה, אשר השאלטר של האור כבה וחשכה שוררת בה. לאחר המלחמה השתלטה על המדינה כת צבאית חשוכה. הכת גרשה את כל הערבים והשתיתה שלטון צבאי.

מתוך החשכה יוצא בחור מתל אביב הנצורה למסע מתיש במטרה להגיע לעין חרוד, מעוז שעדיין מתקיים בו שלטון חופשי בהנהגת המורדים נגד השלטון הצבאי. הספר מתמקד בתלאות ההגעה מתל אביב לעין חרוד החופשית.

לא מקרה, שעמוס קינן בחר פנינת נוף בלב עמק יזרעאל בין הגלבוע והר תבור כסמל לערכי חופש וצדק, שלא קרמו עור וגידים במציאות הישראלית. יש כאן צירוף של געגועים עזים מתל אביב המפויחת וממדינה מסואבת לירוק הנקי והמזוכך בעמק חרוד.

עמוס קינן מבטא געגועים לחלום שלא מומש. געגועים למה שמסמלת עין חרוד הטריפו את דעתו של אביו, יעקוב. אב שבור פיזית ונפשית, המעביר ימיו בכיסופים לזעה הנוטפת, שחצבה ערכים טהורים שם בעמק. ערכים, שנשאו אליליו של האב מ"גדוד העבודה", כמו אלקינד, שלמרבה הכאב, הוצא להורג הרחק מעין חרוד, שם בגולג בסיביר.