היוונים ניצחו

להציל את עמנו מהנאורים המתייוונים שבקרבנו

בכניסה לאחת מערי השרון הוצבו לפני כמה שנים חנוכייה ושלט ברכה לחג, באנגלית. שטוקמן, ידידי הכופר, שנהג ברכב, אמר, שמצא את ההוכחה, שהיוונים ניצחו.

מאי חנוכה? תמהו חז"ל – "ימי חנוכה שמונה הם ... כשנכנסו עובדי כוכבים [יוונים] להיכל, טימאו את כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן הגדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (תלמוד, שבת כ"א, עמוד ב').

נס פך השמן – סבור ישראל אלדד – הוא "נס ריאלי". לדעתו, "זוהי הריאליות של כוח אלוהים הפועל בנו ... ועדיין נותר במסתורי הנפש היהודית פך שמן קדוש זה. וכשמגיעים דמים עד נפש – כשחזיר-הבר הגויי הטמא רוצה להסתער עלינו ולהחניקנו – וכשנדמה שכלתה כל התקווה וחשכה וטומאה יטביעונו – אזי מתגלה פך השמן ההוא – ונאחזים בו הפתילים מעטים – ומעלים גבורות ישראל, נס המקבים – עד ייטהר הר הבית לחנוכת בית מקדש שלישי" (הגיונות חג, עמוד 219).

ועל מה לחמו המכבים (ויש אומרים, המקבים)?

לפני מלחמת מתי-מעט המכבים בסירון, שר צבא ארם, במעלה בית-חורון מסופר: "ובראותם [היהודים] את המחנה (הארמי) הבא לקראתם אמרו ליהודה: 'איך נוכל אנחנו, המעטים, להילחם עם ההמון החזק הזה, ואנחנו עייפנו, לא אכלנו היום'. ויאמר יהודה: 'נקל כי יסֻגרו רבים בידי מעטים ואין מעצור לפני שמים להושיע ברבים או במעטים: כי לא ברוב חיל ניצחון המלחמה, ומן השמים הגבורה. הם באים אלינו ברוב גאווה ופשע להשמיד אותנו ואת נשינו ואת בנינו ולבוז אותנו. ואנחנו נלחמים על נפשותינו ועל תורתנו, והוא (הקב"ה) ייגוף אותם לפנינו ואתם אל תיראו מפניהם'" (מכבים א', ג', י"ז-כ"ג).

וכותב הרמב"ם, "... כשמלכי יוון גזרו גזירות על ישראל, וביטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתרה ובמצוות ... ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלוקי אבותינו והושיעם מידם והצילם, גברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים והרגום, והושיעו ישראל מידם ..." (הלכות חנוכה, פ"ג). כלומר, החשמונאים מרדו כיוון שלא רצו להתייוון – לאבד את ייחודם כיהודים. לכאורה, צעד של קנאים חשוכים, שלא ראו את ה"אור", הנשקף מהיכלות יוון ובהלניזם, והעדיפו את מצוות תורתם על הקוסמופוליטיות הנאורה.

רק בזכות קנאים כאלה, שקמו מדי פעם להציל את עמנו מהנאורים המתייוונים שבקרבנו – שרדנו, ובזכותם הקים דור אבותינו את המדינה.

ולמה שֶמן?

אומר ישראל אלדד, כי שמן נוצר ממיטב פרי אדמתנו. "על כן נמשלנו לזית. ובמידה שנתרחקנו מעל אדמתנו נתרחקנו גם מחומר הדלקה קדוש זה. באו הנרות במקום השמן. ואין בהם בנרות מכל מה שיש בשמן הזה. נרות אינם אלא להאיר. לא בריאות בהם, לא משיחת מלכים ורק להאיר. ובכל זאת עדיין גם הנרות הללו קודש הם, וקדושתם – באשר חיים הם. נעים ונדים ועולים ויורדים, רועדים ומרעידים. חיים. וכך היינו בכל ימי גלותנו עולים ויורדים, רועדים ומרעידים ומפרפרים ומתלהבים כנרות הללו שקודש הם, קודש באשר חיים ...

"והיום הדלקה בחשמל. ... ואין הוא כלה כשמן ואין אורו רועד כאורו של נר. אבל גם נסים אין בו. ואין הוא מרעיד לבבות ... יש שמן-קודש ויש נרות-קודש, הייתכן חשמל-קודש? ...

"כיצד נבנה מלכות, כיצד נבנה בית מקדש שחשמל רב יהא בו וקדושה לא תחסר בו. אם זה יעלה בידנו תהא זאת גאולה שלמה" (הגיונות חג, עמודים 221-220).

פצצת קלוריות

באחד מימי החנוכה אי-שם באוסטין, בירת טקסס הקרירה, התנהל ב"בית הילל" המקומי דיון מלומד בין שני פרופסורים חמורי-סבר, שנושאו – מי הולמת יותר את חנוכה: סופגנייה (פונצ'יק), או לביבה (לאטקע)?

איני זוכר את פרטי הדיון, כי לאחריו שקעתי עם כמה חברים לתוך הכיסאות של בית-המרזח (טאוורן) בקמפוס, עד שנאלצו להסיעני לביתי. איני זוכר כמה קנקני בירה גמענו, כדי להדיח את טעם הלביבות/סופגניות, שליוו את הדיון. לדעת כל המשתתפים, זה היה מספר דו-ספרתי של קנקנים (ביררתי את העניין במפגש שתייה באותו המקום, ששחזר את אירועי פוסט הוויכוח).

כיוון שאיני זוכר את פרטי הוויכוח, אסכמו כך: לביבה חמה ומתוקה, או חריפה, וגם סופגנייה הנן אסון לדיאטה ולבריאות. חנוכה הוא חג האורות וחג השמן. עדיף לראות את השמן מאיר, ולא לבולעו.

כפי שאמרה לי דיאטנית שהוקרתי: סופגנייה הנה 400 קלוריות לכל הפחות, ושקולה לחמש פרוסות לחם, או להליכה בת שעתיים וחצי.

הדיאטניות במרכז לרפואת ספורט בבית-החולים "מאיר" מציעות להסתפק בלביבה, או בסופגנייה (ומי שלא הבינו – בלשון יחידה!); ובכל מקרה, לא יותר מסופגנייה/שתי לביבות ביום (רצוי עם הדלקת הנרות). וכפיצוי – הקטינו את צריכת פחמימותיכם בשמונת ימי חנוכה. ובכלל, אם אתם אורחים, או מארחים – עדיפה פשטידה בלוויית סלט גדול.

הביטו במראה

למה לא תופסים את אנשי 'תג מחיר'? – תמה גרשון אקשטיין, ידיד ושכן לשעבר, באתר החדשות מחלקה ראשונה, והוא מייעץ – "תמיד יהיו עבור בצע כסף ומלשינים מתנדבים והם יצליחו במקום שהשב"כ, המשטרה וצה"ל לא יכולים לעשות את העבודה הזו".

הצעה כזו כבר נוסתה בשנות השלושים ובשנות הארבעים – קראו לה "סזון", ושיאה בהטבעת "אלטלנה", בהריגת כמה מאנשיה ובאבדן נשק, ציוד תחמושת, שהיו חיוניים (לפי האגדה המקומית) באותה השעה. אך מה לא עושים למען רצח היריב הפוליטי?!

את אנשי 'תג מחיר' קשה לתפוס. קשה מאוד, כי הם נמצאים בתוככי הממסד הישראלי. כל פעולותיהם נראות כפרובוקציה ילדותית, שכוונתה להבאיש את המתנחלים ואת הימין, כדי להכשיר מכה אנושה בו – אם בנוסח "גאונות" הגירוש מגוש קטיף וטיהורו מיהודים בידי יהודים, או בנוסח "אלטלנה" – שניהם, כנראה, פשעי מלחמה, שביצע צבאנו.

תמיד מקדים רצח אופי את הרצח הפוליטי עצמו. ואל תגיד, גרשון, עבר זמנה של "אלטלנה". ראשית, כמה מאנשי החונטה מתגעגעים בריש גלי לדם, ששפך קין בתחילת קיץ 1948. שנית, ממסדנו המושחת עד ללשד עצמותיו עשה משהו דומה בהפעלת אבישי "שמפניה" רביב (האם היה/הוא יחיד?!) בשנות התשעים העליזות, בסמכות וברשות, שאפילו ניקו את המנוול מכל תיקיו הפליליים.

כבר היו דברים מעולם, ונמר אינו מחליף את חברבורותיו. לו היית מבקש, שאחפש את מחוללי 'תג מחיר', גרשון, הייתי פונה למפעילי "שמפניה". אני מהמר, שיש להם יותר מיד ומרגל ב'תג' וב'מחיר'.

"לא צריך לצאת מהבית כדי להבין שהפעם עבדו עלינו בגדול" – כותבת לי ד"ר א"ד – "כל הסימנים מראים שהפריצה לבסיס החטמ"ר [אפרים] תוכננה ובוימה, ואין לה קשר עם נוער הגבעות. איך פרצו? איך זה שלא נעצרו? איך זה שהחיילים לא ירו? איך אף אחד לא נפצע? איך לא עצרו אף אחד בזמן אמת? איך נתנו לכולם לעלות על האוטובוס ולנסוע הביתה בשלום? איך לא עצרו את האוטובוס בדרך?

"כל אלה שאלות שמתחמקים מלדבר עליהם ולהפך, הוסיפו לאירוע בקדומים עוד אירועים אחרים, אולי באמת של מפגינים שלנו, יחד עם עוד פרובוקציות בלתי אפשריות ומוזרות כמו המסגד וגבול ירדן, המציאו פציעות וניפחו 'הטיח אבן בראשו של מפקד' ועוד תוספות מתוספות שונות, שבכלל לא היו בהודעות המקוריות, ועשו קוקטייל מתאים לכולם. וכולם, מכל גווני הקשת, וכל אחד מהסיבות שלו, והמנוולים בראשם, עשו מזה מטעמים. אבל גם אנשינו נלכדו בפח".

דרבנות דרבי משה

"למה אתה זורק את הלחם, אתה לא יודע שיש רעבים בעולם?"
"הלחם הזה כבר היה לצנימים בעיניי, ואני לא מאמין שמישהו ירצה לאכול אותו. תראה יש לו גם נקודות ירוקות כאלה".

משה אשד חיבר זאת – כמו הרבה פנינים אחרות, שנותנות ממד חדש לשפה העברית – שהוא מחדש במסגרת דרבנות. האתר מלא הומור, ורבים מהחידושים בו מצאו חן בעיניי, כיוון שהם יצירתיים ומרעננים.

נהניתי.

גנב. פשוטו כמשמעו

מ' העביר אליי צילום של מאמר בעיתון המצוין מקור ראשון, שאיני מבין מדוע אינו טורח לקים אתר מכובד ויצירתי באינטרנט.

את המאמר כתב דוד חרמץ, ומתוארת בו פרשה מעניינת, שבה דרך פלא נמצאו יומני מבצעים ומסמכים אחרים, שנעלמו לפני שנים, בארכיון הפרטי של אריאל שרון.

תעודות ומסמכים, שיצרו גופי השלטון שייכים לכאורה לנו, האזרחים, שמתיימרים להיות ריבון. עם תום השימוש בהם הם צריכים להיות מועברים לארכיוני המדינה. אצלנו ממחזרים אותם בכירי השלטון לספרי זיכרונות. ידיד טוען, שבקהילת המודיעין יש מחסור בשטח אחסון; ולכן, היא מאחסנת חלק ממסמכיה בבתיהם הפרטיים של כמה עיתונאים.

גלעד, בנו השתקן של אריאל שרון, פצח ברינה, ופרסם ספר על אביו. כמובן, שבאותה ההזדמנות נחשפים מסמכים רבים, שרק לו הייתה גישה אליהם. וגם הפתעה – התוכנית "עובדה" מצאה בארכיון משפחת שרון מסמכים רבים, שנעלמו בדרך פלא, ולא הגיעו לארכיון מערכת הביטחון.

ענת קם, יצחק יעקב ואחרים הועמדו לדין בגין נטילה ללא רשות של מסמכים מסווגים. האם השוויון בפני החוק יביא להעברת המסמכים לארכיון צה"ל – נציג בעליהם? האם יועמדו חומסי המסמכים והמשתלטים עליהם לדין?

נראה לי שאצלנו, כרגיל, ימצאו דרך לטהר את השרץ, כפי שנאמר בצבאנו המפואר, "יש דרג ...".