גבורת המשורר בחג האור

חג החנוכה בפתחנו ואין זה פלא שהוא נקרא "חג החנוכה" ולא "חג המכבים" או "חג גבורת החשמונאים". הסמלים של העם היהודי הם סמלים רוחניים ולא ארציים. לא פלא שכאשר קמה מדינת ישראל, וצריכה הייתה לבחור לעצמה את "סמל המדינה", הכנסת בחרה את הסמל תוך הישענות על פסוקיו של הנביא זכריה: מנורה וזיתים.

וכך ניבא הנביא זכריה: (פרק ד)

א וַיָּשָׁב, הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי; וַיְעִירֵנִי, כְּאִישׁ אֲשֶׁר-יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ. ב וַיֹּאמֶר אֵלַי, מָה אַתָּה רֹאֶה; ויאמר (וָאֹמַר) רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל-רֹאשָׁהּ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ--שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת, לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁהּ. ג וּשְׁנַיִם זֵיתִים, עָלֶיהָ: אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה, וְאֶחָד עַל-שְׂמֹאלָהּ. ד וָאַעַן, וָאֹמַר, אֶל-הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, לֵאמֹר: מָה-אֵלֶּה, אֲדֹנִי. ה וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, וַיֹּאמֶר אֵלַי, הֲלוֹא יָדַעְתָּ, מָה-הֵמָּה אֵלֶּה; וָאֹמַר, לֹא אֲדֹנִי. ו וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי, לֵאמֹר, זֶה דְּבַר-יְהוָה, אֶל-זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר: לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹחַ--כִּי אִם-בְּרוּחִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת.

הנביא אינו מבין את פשר מראה המנורה והזיתים מימינה ומשמאלה והמלאך הדובר אליו חושף את משמעות הסמל: עדיפות הרוח על הכוח. מדינת ישראל בחרה סמל המבטא את זהותה כמדינתו של העם היהודי.

גם חנוכה נתפס קודם כל כחג רוחני ולא כחג של גבורה גופנית, ולכן הדגש הוא על חנוכת בית המקדש ונס פך השמן. כך אנו למדים ממסכת שבת כא ע"ב. כמו המנורה שראה זכריה בחלומו, גם לחג החנוכה יש מנורת חנוכה (בדורנו נקבע לה השם "חנוכיה"). האור כסמלו הרוחני של החג העניק לחג את השם "חג האורים". ואנו מתפללים כל שנה בחנוכה בתפילת "ל הנסים": "ואחר כך באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך וטיהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קדשך וקבעו שמונת ימי חנוכה וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו, להודות ולהלל לשמך הגדול".

מתוך הזדהות עם רוח החג ועם גבורתו שהיא גבורה רוחנית ולא רק גופנית, כתבתי את השיר "גבורת המשורר":

גבורת המשורר / בלפור חקק

בְּתַרְמִילוֹ שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר
לֹא תַּחְבּוֹשׁוֹת, לֹא רוֹבֶה לֹא כִּידוֹן
וְהוּא רוֹאֶה עַצְמוֹ בְּרוּחוֹ צוֹעֵד
בְּתוֹךְ הַקְּרָב עַל אֵמָאוּס
נִלְחָם בְּעֵת מְצוּקָה
גַּם בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן.

הוּא לֹא מִלֵּל גְּבוּרוֹת מַכַּבִּים
וְלֹא מָנָה אוֹתָן דַפֵּי דְּבָשׁ
כִּי הֵן זוֹרְמוֹת בּוֹ כְּאֵב
הֵן זוֹרְמוֹת בּוֹ מַמָּשׁ.

הוּא כּוֹתֵב עַל קַרְטוֹן שֶׁל מְנַת קְרָב
אֶת מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתָם.
לִפְעָמִים שָׂמֵחַ לפְעָמִים נֶעֱצָב
אֶת רַחֲשֵׁי נֶפֶשׁ הַחַיָּלִים בְּלֵב תַּם
הוּא כּוֹתֵב אֶת הָרוּחַ וּמוֹדֶה.
לְיַד שֻלְחַן הַכְּתֵיבָה
הוּא מַכַּבִּי מוֹשִׁיעַ וּפוֹדֶה.