המוצא היחיד: שינוי שיטת הבחירות

התזזית הלא בריאה שמזעזעת את המערכת השלטונית שוב ושוב בימים אלה ממש, נובעת בשורשיה משיטת הממשל הקיימת בישראל. כולם יודעים זאת, כך או אחרת, והרעיון לשינוי שיטת הבחירות עלה לכותרות וצבר מומנטום מסוים במספר הזדמנויות ידועות בעבר.

אבל הקושי רב השנים לשנות את השיטה בכנסת בשל הרוב הדתי לשינוי, גרם לעצירת המומנטום וגורם לרפיון כללי - מין עייפות מהעיסוק בנושא בציבור בכלל ואצל מי שעוסק בנושא בפרט.

אחת הבעיות לדוגמה היא, שנציגי הציבור, הפוליטיקאים, הם סתגלנים מטיבם ומטבעם, ונהנים ליישר קו עם מדיניות המובילה להקצנה - פרי השיטה הקואליציונית הנוכחית.

יתרה מזאת, הפלטפורמה הנוכחית יוצרת תחרות בין חברי הכנסת מי יזכה להוביל קיצוניות הן ברטוריקה והן בחקיקה. דוגמה אחרונה לכך ניתנה לנו בגל החקיקה הבעייתי האחרון, שעדיין, דרך אגב, למרות המחאות, לא הסתיים.

ריבונים על דעת עצמם

שינוי שיטת הבחירות לכנסת אמור לרפא את האנומליה הנוכחית, שבה מתחבאים חברי הבית תחת שולי שמלתה של מפלגתם, כאשר הם צריכים לתת את הדין בפני הציבור - הריבון בדמוקרטיה, למי ששכח. בכך הם למעשה מפקיעים את סמכות הריבון מידי הציבור ששלח אותם לכנסת והופכים לריבון בעצמם על דעת עצמם. זוהי מוטציה מסוכנת לדמוקרטיה, המשרישה עשב זר, אחר, במדשאה הדמוקרטית הפגיעה שלנו.

התנהגות חברי הכנסת אינה הפרמטר היחיד המושפע משיטת הבחירות. קיים מארג עצום של נושאים שונים שסובלים מהשיטה הקואליציונית שלנו בכלכלה, בסדרי העדיפות הלאומית, בחלוקת המשאבים, בתרבות, בחינוך, בביטחון ובכל, בעצם.

לאחרונה התגייס למשימה גם ראש המוסד לשעבר, האלוף (במיל.) מאיר דגן, בהצהירו חד-משמעית, כי עתיד המדינה תלוי בשינוי שיטת הבחירות. הוא ורבים אחרים מאמינים כי שינוי זה נחוץ והכרחי. ביכולתו לשנות את איכות חיינו בארץ. כעת ההכרח לשנות מיידית, דחוף ובוער מתמיד.