המדבר כמתווך הגדול של הנפש

ישנו רגע בו אני חומק מן המבנים העירוניים הצנועים של העיר דימונה ופוסע אל המדבר הסמוך. די ברצועת חול סמוכה ובכמה נשימות מלאות, כדי לאחוז באחדים ממזורי הנפש החמקמקים. אני זוקף לרגע מבט, צופה בקו המחבר את תקרות ההרים עם פס האופק ותוהה על כמיהות שנענו ומני השלמות עם עקרונות המציאות הסרבנים. מסתבר שהחירות ממתינה במרחק כמה פסיעות, מין הכרך המתהווה, מבקשת להקל עם אוהביה, במרחב הנתון לטענות השמש וחסדי הרוחות.

המדבר הוא מרחב של כמיהה וציפייה. כותב המשורר עדי וולפסון בשיר "ילדות":

"כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְבָרִים / הִנַּחְתִּי עַל הַשְּׁבִיל שֶׁנִּקְשַּׁר כְּמוֹ חֶבֶל / מִבֵּית הוֹרַי וְעַד לִשְׂפַת הַתְּהוֹם/ שֶׁצּוֹפָה אֵל יָם הַמָוֶת ... עַתָּה , כְּשֶׁאֲנִי נִזְרַק מֵרֶחֶם הַמִּדְבָּר אֶל הַמַּיִם הַגְּדֹלִים אָנִי מֻכְרָח לְפָרֵשׁ לְבַדִּי אֶת הַצִּמָּאוֹן"
ב"חוץ" החרב האדם חייב להרוות את צימאונו. הוא נדרש להעריך מחדש את רצונותיו ולאמוד את יכולתו לתת להם מענים. כמיהתו לחיוניות, חייבת להתממש חרף כל הסובב,על שלל מסתריו. מדובר ביציאה לשדה תכליות ייחודי , המרושת חירויות נדיבות ותובעניות כאחד.

כותב המשורר דרור אלימלך: "לָלֶכֶת לַמִדְבָּר / כְּשֶׁהַכֹּל כְּבָר/ כָּבוּשׁ / וּמְמֻפֶּה / אָהֲבָה / אוֹ הֶרְגּל? (מתוך "מלכי המדבר" הוצאת ירון - גולן 1993).

איתור מקורות חיים, פנימיים וחיצוניים, חורג משגרת המטלות המוכרת, וכמעט תמיד, דורש שדה פרשנויות רחב. כותב המשורר יפתח בן אהרון: עִוְרִים הָיִינוּ לַמַּיִם,/ וּלְמַה שֶּׁבְּתוֹךְ הַמַּיִם,/ לָאֶבֶן הַבּוֹהֶקֶת./ רְחוֹקִים מִיָּם וּמִנַּחַל/ לֹא רָאוּ עֵינֵינוּ אֶת שְׁקִיפוּת הֶעָפָר,/ אֶת זְהַב הַתְּהוֹם הַמְנַגֵּן. (מתוך: "אמן האש" הקיבוץ המאוחד 2011)

מסתבר, שכדי לשזוף "נווה מדבר" אישי, יש להתגבר על מהומות מסמאות וחשכות גוף ונפש. נדרשת הבחנה רגישה, למודת ניסיון, המטיבה להרחיק ראות ולהסיר את שנערם זה על גבי זה, במהלך השנים. התו המיוחל חבוי בשקיפות הממתינה למטיבי לכת, שהצליחו להרחיק ראות ולדלות אור מחושך.

וכל "המגמות" נדרשות למצוא את מקומן במסתורין הגדול. כותבת המשוררת צביה ליטבסקי: "מִי חַי כָּאן,/ מִי אוֹכֵל אֵת מִי/ אֵיךְ מִתְרַחֶשֶׁת מְלֶאכֶת הַהֲזָנָה וְהַכְּלָיָה?/ בַּאֲפִיק הָרָחָב צוּרוֹת שְׁלֵּמוּת / שֶׁהִטְבִּיעוּ זְרָמִים כַּבִּירִים זֶה מִכְּבָר / דּוֹרוֹת דְמוּמִים עוֹמְדִים סָבִיב,/ שׁוֹמְרִים בְּתוֹכָם שְׁאוֹן מַפָּלוֹת עַתִּיקוֹת. (מתוך: ליטורגיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד- קרן רבינוביץ 2010)

תבנית הנוף המדברית ממחישה את מורכבות החברה האנושית. חברה עתירת מאווים, בה היחיד נדרש למקום אישי, נוכח כוחות נסתרים, שאינם מגלים סודם. חברת אנשים טרודה, בה הצלחה וכישלון, משמשים בשאון עבר והווה, האוצר בקרבו מסרים מוצפנים.

כך יוצא לא אחת, שהמדבר נועד לנקודת מבחן, מעבר, תנועה ונדודים. כותב המשורר ישראל בר כוכב: "בְּאֶרֶץ יָרֵחַ לֶס / בְּעָרוּץ יָבֵשׁ, נֶחְרָצוֹת תּוֹלְדוֹת הַצָּמָא : נָדַדְנּו, שַׁבְנוּ, נָטִינו אֹהֶל, גָּלִינוּ". (מתוך: מבחר שירים 1975-2010, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מוסד ביאליק - ירושלים 2010). השיבה, הבנייה, ההשתקעות והעזיבה הופכים לנחלתם של מרחבי העד הצהובים.
אך הקשיים הגדולים נועדו להעניק לפוסעים, הזדמנות להוביל התחבטות לנחישות, חשש לתעוזה. להציע פתחי מילוט לחיים שהסתתרו, במעטי ההסתר של מראית העין.

המדבר מציע התמודדות מתמשכת עם הדממה הסובבת, כמעט מחרידה. אלם עיקש התובע מין האדם לייצר איים של גאות פנימית, המסוגלים ליצור מוקדים חלופיים של התרחשות.

הפוסע המתמיד,עשוי לחוות סימנים ראשונים של הצלחה והגשמה. כותב המשורר רפי וויכרט ,למראה עשב דקיק הצומח באדמה היבשה: "לִפְעָמִים הַפִּרְיוֹן אֵינֶנּוּ דָּג דָלְגַנִי אֶלָּא אָהֲבָה עַקְשָׁנִית, זוֹחֶלֶת בִּשְׁאֵרִית כֹּחָהּ דֶּרֶךְ נֶקֶב, מִבֵּין מָרְצְּפוֹת, מֵנִקְרוֹת צוּרִים חֲרֵבוֹת" (מתוך :"פתק אהבה לעולם", הוצאת קשב לשירה 2004)

המדבר מעמיד את אוהביו בפני איכויות חשופות, כדי לתווך בין הניצים של הנפש. מוביל את הפוסעים בו להכרת השממות הפנימיות של הנפש, ולמעבר מריקנות לזיכוך ובנייה מחודשת.