הלשונאי (מְלַחֵךְ פִּנְכָּה)

לשונאות מהי?

לשונאות היא סימן היכר חברתי מוסכם, של נאמנות פומבית מצד הלשונאי כלפי בעל שררה המחזיק בעמדת כוח. לשונאות באה לידי ביטוי בפרהסיה, היא הפלגה בשבח, היא מאמץ עילאי לשאת חן, לפאר ולרומם, לנשא ולהלל, להעתיר שבחים בניסיון למלא בתוכן את החלל המגולם בדמות שאליה נישאת לשונו של הלשונאי.

לשונאות היא ביטול עצמי של הלשונאי והקטנת עצמו, הנמכת כל הסובבים, בין הנמצאים ובין שהם נפקדים ממבוכת המעמד הלשונאי, והכל, מתוך כוונה ליצור אצל אובייקט הלשונאות תחושת עוצמה, אופוריה של אגו. וכאשר הלשונאי מוכשר עד מאוד, עשויה להווצר גם תחושת אלמותיות. שהרי הגדולה היא המפתח לספרי ההיסטוריה, ומקום בספרי ההיסטוריה הופך כל דמות (גם נלעגת) לנצחית, לאלמותית.

אך לשונאות אינה מאמץ חד-כיווני אלטרואיסטי מצידו של הלשונאי, אלא מאמץ משולב. זהו מעמד שבו לוקחים חלק שווה, גם הלשונאי וגם הנילשן (אני אבקש את אישור האקדמיה ללשון עברית לאשר את שם התואר "נילשן" בדיעבד, ואתכם הסליחה).

שהרי אין הסכם חוקי בלי שני צדדים, ואין באים בברית הנישואין אלא בצוותא חדא, ואין הרוצח יכול להיות מואשם ברצח בלעדי נרצח, וכיוב'.

הלשונאים בקטגוריות משנה

לשונאים, ככל בעלי המקצוע, נחלקים ביניהם ללשונאים גרועים, טובים ומעולים, וישנן הרבה חלוקות משנה, מעבר לאיכות המקצועית גרידא של הלשונאי, ואף בקטגוריות שאינן סבות סביב רהיטות, חריצות לשון, מתק שפתיים ויכולת הבעה.

הלשונאי הסביל/פסיבי ("הדביל")

כך למשל, ישנה קטגוריה של לשונאות נסתרת, והיא לשונאות שאינה נושאת בעצמה דברי שבח והלל כלפי הנילשן באופן פעיל, אלא דווקא עושה כן באורח "סביל" (זו הדמות המוכרת יותר בשם אחר: "הדביל"). בקטגוריה זו נמצא בדרך כלל דמות שסובבת את הנילשן והיא דמות נלעגת, אולי אף גרוטסקית, וכל תפקידה הוא להיראות (דביל) לצד הנילשן ולהניח לסביבה להקיש כי הנילשן אדם גדול/דגול על דרך ההשוואה. וכך נוהגים נילשנים רבים להקיף עצמם בחבורת מטומטמים/דבילים, שכל תפקידם הוא לשונאות פסיבית. ומעתה, מוזמן הקורא לשחק במשחק: "חפש את הדביל לצד האציל".

הלשונאי המרגיש/המגיש ("מרים להנחתה")

בקטגוריה אחרת של לשונאים, ניתן למצוא את המתוחכמים, המרגישים את הקהל והמסווים את לשונאותם תחת מעטה אינטליגנטי. לשונאים אלה ידועים יותר כ: "מגישים". המגיש הוא הלשונאי שתפקידו, בקרב פמליית הנילשן, הוא "להגיש" לנילשן אפשרות ללשלש לעצמו ולהפגין (ידע, יכולת, ניסיון, חברותיות וכיוצא באלה אפשרויות לצבירת נקודות חברתיות). את הלשונאים הללו ניתן לזהות בקלות על-פי הקוד: "מרים להנחתה", ולשונאים אלה אינם מפספסים שום הזדמנות לסלול לנילשן את הדרך להנחתה. משחק הזיהוי כאן קל יותר (חפש את מגישי הצעות החוק הטפשיות שקוראות לראש ממשלתנו לבטלן בפומבי, והרי מצאת את "המרימים להנחתה").

הלשונאי להשכרה - הספסר ("רב הרהב")

בקטגוריה נוספת נוכל למצוא את הלשונאים להשכרה. אלה הלשונאים שלשונם עומדת על הדלפק, והיא נמכרת לכל המרבה במחיר. לשונאים אלה יוכלו לומר בעת ובעונה אחת דברי שבח בזכות האחד, וגם דברי שבח בזכות ההופכי. אלה לשונאים שהמניע שלהם אינו טובת הנילשן השוכר את שירותיהם, אלא שהם עצמם הנילשן של עצמם. מי שאינו בקיא ברזי היכולת של זיהוי לשונאים, עשוי לטעות ולהאמין שלשונאי-שכר הם ספסרי לשון, אך לא כן היא. לשונאי-שכר הם לשונאים עצמאיים, המשתכרים על חשבונו של הנילשן אך למעשה הם מלשלשים לעצמם. בקטגוריה זו נוכל למצוא יועצים בכירים ושרלטני דעת-קהל, רברבנים להשכרה ואנשים רבי רהב.

הלשונאי התם ("זה שאינו יודע לשאול")

בקטגוריה נמוכה יחסית, נמצא את לשונאי החינם. לשונאי חינם הם לשונאים שאינם מודעים לתפקידם ואינם יוצאים נשכרים ממילוי תפקידם. על-פי רוב, לשונאי חינם אינם מכירים במעמד הלשונאות, ואינם מבחינים בתפקידם. לשונאים אלה נבחרו בקפידה על-ידי צוות הלשונאות של הנילשן (רבי רהב למיניהם), והם משחקים את עצמם ואף לעיתים יטו להאמין שהם עצמם הנילשנים. כך למשל מוזמנים לכנס, אירוע, אזכרה, מסיבה, המוטעים להאמין שזכו בכבוד מלכים, הם בסה"כ מקשטים אירוע לשונאות פומבית לנילשן בכיר. לשונאי חינם אינם לשונאים מבחירה. לשונאותם נכפתה עליהם על-ידי יועצים לשונאי-שכר, רבי רהב.

וישנם עוד סוגים רבים של לשונאים, אך זה יהא עוול לדון רק בכלה, ולהניח לחתן כאילו היה פטור בלא כלום ממסיבת הלשונאות והלשלשת, וזאת, בעיקר משום שהלשונאי הוא רק שחקן חיזוק במגרש, ויותר משהפרה להניק - רוצה העגל לינוק!

הנילשן

בין הנילשנים ישנן קטגוריות משנה, ממש כמו אצל הלשונאים, אך הנילשנים רובם ככולם הם בעלי אותו מרקם אישיותי שהוא הבסיס לכל סוגי המשנה שמתפתחים מהם לאחר מכן.

המרקם האישיותי הבסיסי של הנילשן הוא תחושת ריקנות עצומה, הנובעת מחוסר גדול בתוכן פנימי ועיסוק אובססיבי במעטפת. הנילשן הוא מעטפת עצומה וחלולה, שדימויה העצמי סובל אנושות מפער עצום בין חומר המעטפת ורוח המילוי, ממש כמו כדור אויר המשווע למימן וחום על-מנת להתרומם אל על.

האנס כריסטיאן אנדרסן כתב את "בגדי המלך החדשים" והמחיש עבור ילדינו את משמעותו של אותה תחושת חוסר ערך עצמי, ואת אפסיותה של הדמות הנשענת על יועציה כדי לומר לה את מה שעיניה יכולות לראות בעצמה, והווייתה משקפת כלפיה מדי בוקרו של יום בעת ההבטה במראה, לצד הנכות ההכרתית והעיוורון למציאות.

הנילשן זקוק ללשונאים על-מנת לתחזק את תדמיתו המופרכת, והיועצים ממלאים את תפקידם מסיבותיהם שלהם, בין אם הם בתפקיד "הדביל", ובין אם הם בתפקיד "המרים להנחתה", ובין אם הם בתפקיד "רב הרהב", ובין אם הם בתפקיד "שאינו יודע לשאול".

ולעיתים, הלשונאי בכלל מאמין שהוא הנילשן, ולעיתים הוא אף צודק וטועה בו זמנית, כאשר הוא מלוהק לתפקיד "לשונאי" אך זוכה מדי פעם להתזת רוק-עודף, והוא מקבל חיזוק "ביטחון" ופרצופו נמלא "ברק" של "עצמאות".

השבוע נמלאו מסכי הטלוויזיה באור נגועות של מסיבות לשלשנות, בעת שכל שמנא וסלתא של ישראל נמלאה חיל ורעדה מפני "להבות לינדנשטראוס", וכולם אצו רצו אחוזי חרדה לחפש איש את לשונות רעהו, למה שנראה היה כמו מפגן ליכוד של לשונות רטובות המבקשות לכבות את לשונות האש של לינדנשטראוס לפני שייבשו בלוטות הרוק.

מי שגעה בצחוק למשמע לשונו של דן כנר המהללת עד בלי די את כבוד ראש ממשלתנו ירום הודו, ומי שזיהה ראשון את לשון הצחוק, טעה. לא היה במחזה המביש הזה שום דבר מצחיק, וזו לא הייתה לשון ברוטב. זה היה מפגן לשונאות הדדית, שמשפחות שכולות הושמו בו מבלי דעת, וכל כולו נועד להאדרת שמו של מנהיג קוריאה הישראלי, ירום הודו ולשונו.

לשוני שלי, דבקה לחיכי מבושה.