בניגוד למקובל לחשוב, הפמיניזם אינו נחלת העולם המודרני. כבר בימי קדם נלחמו נשים על זכויותיהן, על מעמדן (האישי, החברתי, הכלכלי, המדיני), ואף על חייהן.
ראו את תמר...
יהודה האשימה בזנות וציווה להמיתה משנודע לו דבר הריונה. הוא ציווה לשרוף אותה על כי הביאה קלון על ביתו ("זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים, ויאמר יהודה: הוציאוה ותישרף" - בראשית פרק ל"ח, פסוק כ"ד).
אך לא לאשה מתוחכמת כתמר, הנלחמת על מעמדה ועל חייה, להישאר קורבן לנצח: בחוכמה ובעורמה היא גרמה ליהודה לקחת אחריות על מעשיו, ולמחות על שלא ניתנה לבנו, כנדרש בנסיבות העניין - וזאת עשתה תמר באמצעות מגע מיני "בפתח עיניים אשר על הדרך תמנתה" (שם, פסוק י"ד), ובכך ניצל כבודה, בוסס מעמדה [לפי רש"י אפשרות לפירוש "ולא יסף לדעתה" היא כי יהודה לא פסק מלדעתה] וניצלו חייה.
גם דבורה הנביאה, שופטת בישראל, אשר הגיעו אליה צדדים לדיונים כדי לחרוץ את דינם, ידעה לשמור על מעמדה המדיני והפוליטי; כאשר היא קראה אליה את שר הצבא, ברק בן אבינעם, והורתה לו בשם ה' לצאת למלחמה נגד סיסרא וצבאו, הוא נבהל וענה לה בתשובה כי יצא למלחמה אך ורק אם היא תסכים ללכת עימו לקרב וכי בלעדיה לא ייצא: "... אם תלכי עמי והלכתי ואם לא תלכי עמי לא אלך" (שופטים, פרק ד' פסוק ח').
דבורה נענית לו, אך מבהירה כי תפארת הניצחון לא תהיה בידיו כי אם בידיה, בידי אישה: "ותאמר הלוֹך אלך עמך אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך, כי ביד אשָה ימכוֹר יהוה את סיסרא..." (שם, פסוק ט').
תמר ודבורה דאגו לעצמן ולמעמדן. אכן יש לכך השלכה על אחרים, אך מדובר במאבק אישי.
במאבקן של בנות צלפחד, התקיים בנוסף להיבט האישי - מאבק פמיניסטי תקדימי, שהביא לשינוי בפסיקה ולתקדים בעל השלכות ציבוריות וחברתיות.
מן הראוי הוא שילמדו ממנו גם היום, מאות ואלפי שנים מאוחר יותר.
בנות צלפחד נאבקו כאמור על ירושת אביהן, לכאורה מאבק על זכויות קניין. בהיותן היורשות היחידות, חמש נשים אחיות: מַחלָה, נֹעה, חָגלָה, מִלכה ותרצה (עצם ציון שמותיהן מצביע על חשיבותן) מגיעות ישירות אל משה וטוענות בפניו על זכותן לרשת את נחלת אביהן בהיעדר בנים-אחים במשפחה.
הן מגיעות אל משה בתקופה אשר באה לאחר תקופת יתרו, בה נעשו סיווגים ותתי סיווגים לגבי הטיפול בתלונות העם, ובשל היות הנושא תקדימי, משה פונה אל אלוהיו בבקשת סיוע בפסיקה. למשה לא היה מענה והוא לא ידע כיצד לפתור את הסוגיה המשפטית; משה הודה כי מדובר בסוגיה חדשה שלא היה לו באמתחתו לגביה פתרון.
ראוי לחדד את הדברים; מדובר אמנם בנושא קנייני אך הדגש הוא על ההיבט הרוחני: "למה יגרע שם-אבינו מתוך משפחתו..." (במדבר, כ"ז, פסוק ד')
בנות צלפחד לא דיברו על כסף אלא על מעמד חברתי, על ייחוס, על זכויות על "שם אבינו".
בנות צלפחד, גם לו לא היו מוגנות, לא היו רעבות ללחם ועתידן הכלכלי היה מובטח אף ללא הירושה, כי בהינשאן לאחרים ממילא רכוש בעליהן היה בשימושן כפי שקרה לכלל בנות ישראל. דאגתן הייתה לכך ששם אביהם ונחלתו יוותרו בחוג המשפחה. מטרה זאת הייתה בבסיס תביעתן.
משה פתר את הדבר על-ידי חידוש בפסיקה.
מן הראוי הוא שגם היום ייעשו חידושים בהתאם לנסיבות ובהתאם לצורך בנושאים בהם זכויות נשים נרמסות וחייהן נהרסים; בעיות העגונות, בעיות של כהן גרושה, בעיית הממזרים, הגיור ועוד.
לסיום, שתי נקודות לציון:
· משה לא פסק לחומרה, הוא לא נקט במיצוי הדין על הצד המחמיר, למרות שיכל לעשות כן. בלי להעמיס קושי ולסבך חיים הוא פתר את הבעיה!
· משה לא ניסה להסתתר מאחורי מנגנונים בירוקרטיים שהיו קיימים כבר אז, כאמור, לאחר פרשת יתרו - הוא לא שלח את בנות צלפחד לשופטים שמתחתיו, אלא פתר את הבעיה שניצבה בפניו באופן ישיר ומיידי.
