יהודי זקוק למדינה כדי להיות

לא צריך מדינה כדי להיות יהודי. יהודי צריך מדינה כדי להיות. בתמצית זה הלקח של ההיסטוריה, הקרובה והרחוקה. היא תזזית ההיסטוריה. פעמים היא הולכת לה על ציר הזמן בעצלתיים. עוברים דורות עד שמזהים כי היא זזה בכלל. פעמים היא משתגעת. מתפרצת. ברגע קטון היא יכולה להפוך עולמות אדירים. ברוגע כביכול, התרגלו יהודים להאמין כי הם יכולים להתקיים בצל קורת אחרים. רוב רובו של ארון הספרים היהודי נכתב בגלויות. הגנוס לא נבל בנכר. להפך. הוא פרח. בבל. ספרד. אשכנז. פרובנס. איטליה.

צריך מדינה יהודית - פשוט כדי להיות

הגדולות ביצירות הרוח שנולדו ביהדות והולידו אותה, מעשה פלא מכל היבט, נוצרו בתפוצות, באקלים בו איש לא יכול היה, גם לו רצה, להצמיח מושגי ריבונות אלא במפות הסינופטיות של המשיח. גם בצר לא השמיעה ההיסטוריה דברי געגועים של הלכה למעשה למדינה. היו רדיפות אבל אי-אפשר היה להימלט מהן אלא עמוק יותר לתוך הסבך היהודי. היה יוון מצולה, אבל מי יכול היה להציל עצמו בעליה על יבשת מוצקה של גויים. לא נתנו. יהודים שהוטבעו מפני שהם יהודים, אחזו בקרשי ארון הקודש היהודי כדי להינצל משקיעה. זה נמשך עידנים.

אבל כשההיסטוריה השתוללה מוכת שדים ודמונים, היא איימה לא להשאיר נפש חיה יהודית בעולם בו אין ליהודי ריבונות משלו. היא עקרה את הכל. היא שרפה. היא טלטלה את היהודי לתוך היתמות, והאלמנות, והשכול, והמוות. מי שחשב שלא צריך מדינה כדי להיות יהודי בימי העצלתיים של דברי הימים, לא שרד לראות כי צריך מדינה יהודית כדי להיות, פשוט כדי להיות.

זה מורכב. אפילו, כדי להיות במוסקבה, או בלוס אנג'לס, או בממגורות הביזנס החדשים במזרח הרחוק, צריך מדינה בירושלים. ההסברים אינם פשוטים. ביטחון? בוודאי, אבל לא רק ביטחון חמוש ודרוך תמיד. טריטוריה, אכן, אבל לא רק כזאת שנמדדת בשטח אלא גם כזאת שנמדדת לעומק, שסומכת על אבני השתייה עליה נשענים הזיכרון והתקווה, התמול והמחר. זהירויות לאומיות? אין שאלה, אך כאלה שהן זהירות גם בחירות ההשתייכות לקהיליית העמים והאומות בלי החרדה המובילה או לטמיעה או לבדלנות. שבועה להיאבק גם בכוח הנשק על הבית ועל הרחוב ועל העיר ועל הארץ? כן וכן, אין ספק, אבל גם שבועה להעדיף העדפת לב אמיתית את הנדן על החרב, את המזמרה שבפלדה על קנה הרובה שבתוכה.

יהודית? אלא מה, בכל רמ"ח אבריה ובכל שס"ה גידיה, אך איש על מחנהו היהודי ואיש על דיגלו היהודי, על בחירה בצוותא של גוונים וגוני גוונים המלבישה את כל מי שמהלך בעולם כיהודי בן-חורין בכתונת פסים שכל צבעיה אמינים על כל צבעיה. דמוקרטית? איך אפשר היום לא, אבל לא דווקנית, לא קשורה באזיקי האמונה התפלה באדנותו של הרוב אלא רחבת דעת, היודעת להבדיל בין החלטות עובר לעשייתן המתקבלות על-פי מניין לבין קיום הכלל שאינו תלוי במניין אלא בבניין האומה כולה על הלבנים השונות המקיימות יחדיו את החומה ואת הקומה, את המסד ואת הטפחות. כל זה איננו חלומות באספמיא, הלוך נפש של לוויי צדק ונאורות, אלא ריאליה גשמית לעילא, שאין לה אומנם אח ואחות במשפחת המדינות והעמים, אבל שהיא הערובה האחת לצו הקיום היהודי.

מטיפים למדינה דו לאומית

ועכשיו לפתע, כמתוך איזה מצב רוח דכאוני שיש בו ייאוש המסווה עצמו כחוכמה וכגילוי אליהו, עולים על בימת הבירור של ה'לאן' הלאומי נביאים הלומדים מהגיגי רוחם שלהם הרבה יותר מאשר מן ההיסטוריה אף על-פי שהם יודעים אותה טוב לא פחות ממי שמפיק ממנה לקחים. אבל הם לא רוצים עוד להפיק לקחים. הם מטיפים למדינה דו לאומית. מה זה? זה פלורידה בארץ ישראל, זה גולדרס גרין בתל אביב, זה שוויוני, זה זכויות, זה חיי דת בלי אימה בצל חיי דת רחבי אופקים, זה שוב מה שהיה והתקיים בדברי הימים העצלים עד שאלה היו לשאול ולתופת? למה? כי אנו הולכים ונבהלים מן העול המוטל על לאום בארצו שלו, מן החובות המוסריות והחברתיות המונחות על צווארו של כל עם חפשי, מן האתגר של חירות נאורה, של אחריות לצדק ולמשפט ולאמונה באדם , בכל אדם, באשר הוא אדם?.

למה? כי התבלבלנו לחלוטין ונדמה לנו כי מה שאנו מחפשים הוא מנותק מגורלנו, מניסיון חיינו, מן ההיסטוריה? כי גם במדינה דו לאומית אפשר לצאת לרחובות ולתבוע "העם דורש צדק חברתי"?

התבלול בעינינו הוא לא פשוט. עין אחת רואה להיות יהודי בלי לראות כל יהודי ויהודי באשר הוא, ועין שנייה רואה צדק חברתי בלי לראות כי שום צדק חברתי לא הבטיח את קיומו של היהודי בעולם בו לא הייתה לו ריבונות. צריכים להסיר אותו. במהרה את התבלול. מעל שתי עינינו. היום. בטרם יתעבו על אישונינו ולא נראה עוד לאן אנו נסוגים וההיסטוריה תאמר חרש לליבה, גם הם לא למדו ממני דבר, גם הם, ככל אדם שמתנאה במה שהוא למד אבל לא מציית למה שהוא יודע, הולכים שוב מן האור שהפציע אל החושך שהיה.