טוב עשה שר הדתות, יעקב מרגי, כאשר אימץ את חוות הדעת הקובעת, כי אין מניעה שנשים ישאו הספדים במהלך לוויות. אך זה אינו סוף פסוק. ראוי לקבוע, שמילוי הוראה זו יהיה תנאי להענקת רישיון למתן שירותי קבורה. חובה על כולנו לבדוק, לדווח ולסייע בזמן אמת. משום שאם ההוראה לא תיאכף בצורה מיידית, פסקנית ומלאה – אין לה כל משמעות.

בעיצומה של הסערה הציבורית סביב הדרת נשים, עשה מרגי מעשה ראוי. לא עוד דיבור של מחאה או נזיפה, לא עוד מעשה סמלי, אלא מעשה המבטא את הרוח האמיתית של היהדות, קובע עובדות בשטח ומעביר מסר ברור לכל מי שנוקט בדרכי ההקצנה הדתית, שאין זו הדרך הנכונה לחיים משותפים בין חלקי האוכלוסיה הזקוקים לשירותי הרבנות.

נשיאת הספדים הייתה אחת הסוגיות הראשונות אך הנשכחות של הדרת נשים. חרף ההנחיות הברורות של מועצת הרבנות הראשית והחלטת בג"ץ, ובניגוד לערכי השוויון וחופש הביטוי, בכמה ערים מנועות הבנות והנשים מלשאת את דבריהן. מי שמנע זאת מהן, הם רבנים אחדים המקבלים משכורות מהמדינה אך פועלים בניגוד לחוקיה, ערכיה ומוסדותיה. הם סבורים שהחסד האחרון עם המת, חסד של אמת, הוא למנוע דברי הספד לעילוי נשמתו, היוצאים מן הלב של קרובותיו.

עושים מעשה כזמרי ומבקשים שכר כפנחס

אין כל סיבה, לא הלכתית ולא אחרת, למנוע מנשים להספיד את יקיריהן, ולפגוע בהן ברגעים הקשים ביותר, עת מורד קרובן אלי קבר. בידינו מקורות רבים, לאורך מאות שנים, מהם ניתן ללמוד שנשים ספדו בבתי הקברות, וגם בנוכחות רבני קהילות וגדולי הדור. הנוהג הפסול הנוכחי נובע כנראה מתפישה מעוותת, לפיה המרחב הציבורי בכל היבטיו שייך בלעדית לגברים. לגישה זו, נשים אמורות להגיע לבית הקברות כאבלות דוממות, או רק לאחר 120.

לכן ה"איסור" על נשים להספיד הוא כל-כך משמעותי: משום שהוא מבטא במדויק את מה שאמר אלכסנדר ינאי לשלומציון – המלכה שאיש מגדולי ישראל בימי בית שני לא התנגד לשלטונה – על אותם צבועים העושים מעשה כזמרי ומבקשים שכר כפנחס. קנאות המתיימרת להיות לשם-שמיים, אך למעשה אינה אלא הלבנת פנים ברבים, אינה אלא עבירה על מצות "ואהבת לרעך כמוך", אינה אלא ביזוי כבוד המת.

דווקא מבתי הקברות יכולה לצאת בשורת החיים להרמוניה, לסובלנות ולכבוד הדדי. בנושאן הספד המכבד את כבוד יקירן שנפטר, בבחינת "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה", יחזרו הנשים לתפוס את מקומן הראוי במרכז ההוויה המשפחתית, הקהילתית והחברתית.