Follow The Money
מדינה שלמה מחפשת את הכסף. יש המבעירים את הרחוב ומבקשים להיפרע מאת "הטייקונים", ויש המחפשים אחריו דווקא את עדת היורקים. יש המחפשים כסף עבור תקציב הביטחון, ויש שהופכים כל אבן על-מנת לגייס כספים לטובת הרווחה, החינוך, הבריאות והדיור.
Follow the money אומר המשפט הידוע, והאדם אכן הולך בעקבות הכסף. יש מי שהולך אחריו על-מנת למצוא את "עושרו", ויש מי שהולך אחריו על-מנת למצוא את "אושרו". יש מי שהולכים אחריו כדי למצוא את הגנב שלקח מהם את כספם שלהם, אבל ישנם כאלה שהולכים אחרי הכסף פשוט כדי להתקיים, פשוטו כמשמעו, כדי לאכול את הפרוסה הבאה, כדי לממן את מנת התרופה הבאה, או כדי להעביר עוד לילה מתחת למחסה מפני הגשם.
כשנחום גוטמן כתב את הרומן ההיסטורי "שביל קליפות התפוזים", הוא לא העלה בדעתו עד כמה רלוונטי יהיה הרומן הזה לימינו אנו, גם לסיפור המהפכה החברתית בכלל, וגם לסיפור המאבק על מימוש זכויות ניצולי השואה. בישראל של 2012, הסיפור על שביל הקליפות רלוונטי מתמיד.
שביל קליפות התפוזים של נחום גוטמן
שביל קליפות התפוזים מספר (גוטמן הדגיש שזהו סיפור שמאורעותיו אכן אירעו במציאות) על ילד בשם נחום, אשר חי במקום שנקרא אז פלשתינה, בימי מלחמת העולם הראשונה, בהם התנהלו כאן קרבות בין האימפריה העות'מאנית (הטורקים של ימינו) לבין הבריטים.
הטורקים ששלטו אז בארץ, ביקשו למצוא עוד חיילים שיצטרפו לכוחותיהם, והחלו לגייס את המקומיים. סבתו של נחום, הפצירה בו לברוח על-מנת להתחמק מהגיוס לצבא הטורקי, והוא אכן ברח דרך הפרדסים. שם, בפרדסים, פגש נחום נער אחר, אשר היה בדרכו לביצוע משימה חשובה ביותר והיה עליו להגיע לעיר תל אביב. על-מנת לעקוב אחר המסלול של חבריו, הולך הנער בעקבות קליפות התפוזים.
המשימה, כך הסתבר, הייתה להגיע לבית מסוים בתל אביב, שבה הסתירו אנשי הישוב העברי תיק עם כסף רב, שנאסף במקור מיהודי התפוצות והיה אמור לשמש את הישוב העברי בארץ כאשר "כלו כל הקיצין". הדבר המצער הוא, שהפיקוד הבריטי קבע את מקום מושבו בבית ההוא, והגישה אל התיקים שהוסתרו שם הייתה, אפעס, בעייתית.
הפסקת קפה עם "הישראלים החדשים"
המהפכה החברתית התחילה את דרכה כתנועת מחאה, ובפיה, כמו כל תנועות המחאה, מסר של "אנטי" מובהק, לכל מבנה הסדר החברתי-כלכלי הנוכחי. אך כמו כל תנועת מחאה המבקשת להניע מהפכה (כתחליף למחאה פסיבית), על הכוחות להתחלף משובבי נעורים ומזדקנים המבקשים להשיב את נעוריהם על-ידי חידוש המרדנות, ואת מקומם צריכים למלא אנשי חזון.
המרדנים יכולים להניע תהליך שמטרתו העיקרית מושגת כאשר המחאה היא כבר תופעה רחבה ורווחת, אך בשלב הזה אמור המסר להתחלף, ממסר של "אנטי" (מה רע בשיטה ולכן הוא "לא"?) למסר של "שינוי" (מה כן?).
הישראלים החדשים משחקים מונופול עם עצמם
במקום להתרכז במסר של "מה כן?" על-מנת שהמחאה תעבור מינוף למישור מעשי ופרקטי, נשארה המחאה שבויה בידי הקבוצות שהניעו אותה, ועל כן היא עדיין בשלב של "מה לא?!" במשחק "המונופול" של המחאה החברתית, משחקים אלה מול אלה כל המפסידים (מערכת הבריאות מול מערכת הביטחון, מערכת הרווחה מול מערכת הדיור, מערכת החינוך מול מערכת התשתיות, וכו').
בתורת המשחקים זהו מצב המוכר כמשחק סכום-אפס (zero-sum game), במסגרתו המשתתף המרוויח במשחק מאוזן בדיוק מול המשתתף המפסיד המתחרה בו.
אך משחק זה מעקר מן היסוד את תפיסת הבסיס לתיאוריה הכלכלית, על פיה כלכלה אינה משחק שסכומו הסופי הוא אפס, אלא שמעצם טיבעה הכלכלה מייצרת ערך גדול יותר עבור המשתתפים בה ועל כן ככל שהכלכלה פתוחה יותר ומשתתפיה רבים יותר, כן רבים סיכוייה לצמוח ועולים סיכויי השחקנים בה לצאת ממתחם המשחק של סכום-אפס.
שביל קליפות התפוזים של הישראלים החדשים
אך בישראל של 2012, למרות שנתניהו ושטייניץ מתהדרים בשמיכה הכלכלית המפוארת של המשק הישראלי, הישראלים עדיין נאלצים לבחור איזה חלק של הגוף יישאר חוץ לשמיכה: ביטחון או בריאות, רווחה או דיור?
איפה הכסף החברתי? למה הישראלים נאלצים ללכת לחפש את הקליפות שעל הרצפה, בעת שהדרך אל האוצר המוחבא היטב ידועה וברורה, כמו גם זהותם של השומרים על האוצר?
קליפות התפוזים: שורת ההוצאות
בעת שהדיון על תקציב המדינה סב כל העת על הציר של הוצאות המדינה, מן הסתם זו תהיה שאלה של משחק-אפס שבו המרוויח שהכרח לוקח ממי שמצא בצידה השני של השמיכה התקציבית ונותר מפסיד.
אם נשקיע בביטחון (כי בלעדי הביטחון הרי לא נשרוד כאן דקה?!), ניאלץ לצמצם את ההוצאה על חינוך חינם מגיל 3. ועל אותו היקש, אם נשלם לרופאים כדי שיחזיקו אותנו בריאים וחיים (כדי שנוכל לעבוד ולממן את תקציב הביטחון, הרי שנצטרך לקחת כסף לטובת שכר הרופאים מתקציב כלשהו (כנראה חינוך, או דיור, או רווחה וכיו"ב') - קלאסיקה של משחק סכום-אפס!
אבל יש למשחק הזה עוד מרכיבים, והם אינן נמצאים רק בשורת ההוצאות.
קליפות התפוזים: שורת ההכנסות
לשורת ההכנסות יש השפעה מכרעת על יכולת המשחק בצד של שורת ההוצאות, ועל כן מרכיב קריטי במשחק של המהפכה החברתית נסב דווקא סביב שורת הכנסות המדינה.
בשורת ההכנסות ישנן פחות מגבלות מאשר בשורת ההוצאות, וזו הסיבה שכל בעל עסק עסוק ראשית דבר בייצור הכנסות ופיתוח מוצרים, שווקים, לקוחות, מוניטין ותשתיות עסקיות. בלעדי הכנסות, שום עסק כלכלי אינו יכול להתקיים.
למרות שמקובל לחשוב שהכנסות המדינה הן בעיקר ממיסים, הרי שזו שוב תמונה חלקית בלבד. שורת ההכנסות אכן מונה במספרים את הסכומים הנכנסים לקופה, אך שורת ההכנסות מושפעת גם מאובדן הכנסות (שאינו הוצאה אלא הכנסה אפשרית שנעלמה בדרך לקופה ההכנסות) - זהו אובדן הכנסה.
ניהול המאזן של שורת ההכנסות ושורת ההוצאות
וכך, בטלה למשל, גלויה או סמויה, היא דוגמה לאובדן הכנסה, ממש כמו מתן הנחות שאינן מוצדקות או גניבה ממחסן המלאי, ועוד דוגמאות רבות אחרות. כל אלה הן הכנסות אבודות, המצמקות את הקופה ומותירות בה הרבה פחות מזומנים לטובת שורת ההוצאות (של חינוך, דיור, בריאות, רווחה, וכו').
כל תאגיד עסקי רווחי מנהל במקצועיות גם את שורת ההכנסות, וגם את שורת ההוצאות (וישנן עוד הרבה שורות ושורות משנה, וגם כאלה שאינן שורות אלא עמודות, אך אין צורך בכל אלה לענייננו כאן).
הישראלים החדשים והמונופוליסטים הישנים
כאשר הישראלים החדשים, אלה המבקשים להעביר את המחאה החברתית לפסים של מהפכה חברתית, מחפשים את השקלים החסרים רק בשורת ההוצאות, ומתווכחים על "הגדלת התקציב/ההוצאה", הם גם טועים בהבנת העיקרון הכלכלי, וגם נופלים על אזניים ערלות של קפיטליסטים מקצועיים ושוחרי פרוטה מיומנים.
קריאת התגר של המחאה החברתית על מבניות המשק הכלכלי הישראלי, מתוך המחשבה שהטייקונים למיניהם הם עיקר הבעיה, היא תפיסה מוטעית, והפניית הזרקור אל חלק, אחד בלבד, של בימת ההצגה הנוגעת ליחסי הכוחות בין ההון והשלטון, תוך התעלמות ממרכיבים בסיסיים ביותר של ניהול משק/רווחיות.
הרומן הלא-רומנטי של שביל שאריות התפוזים
תיק הכסף שחיפשו נחום וחברו בתל אביב של שנות מלחה"ע הראשונה, שונה במהותו מתיק הכסף שמחפשים הישראלים החדשים במרתפי המבנים הנוכחיים של יחסי הון-שלטון.
ההון הזולג מתוך התיק השייך לכולנו לעבר ביסוס השלטון, אינו עובר רק בין ההון והשלטון, אלא גם בין השלטון ומי שאוחז בידיו את אשכיו. לקואליציה הנוכחית יש שני מגזרים אשר החיבור ביניהם הוא כל מה שלא מייצג את הישראליות החדשה וסדרי החברה החדשים.
המגזר הראשון הוא תעשיות "מחלבות דת-מדינה" הן אובדן הכנסה (ישבני בטלה בישיבות) המגובה בהוצאה (מימון אברכים מכספי המדינה).
המגזר השני הוא תעשיות "זוועות בגבעות" שהן הוצאות המשעבדות את עתידה החברתי-מדיני-פוליטי-ביטחוני של המדינה בעבור מה שברור מאליו שיום אחד יהיה מחיר השלום.
המבקשים למצוא את תיק האוצר הישראלי, יצטרכו להפסיק ללכת בעקבות הקליפות שעל הרצפה, ויצטרכו להפסיק להתחלק בשאריות. הבחירות הבאות יהיו מבחן אמיתי של הישראלים החדשים, והמבחן יעבור דרך קריאת תגר על האתגר של פירוק הסטטוס קוו המנציח את המציאות של "שאריות לרוב ומימון מלא למיעוט".
והפעם - מנהיג מוכשר, יחסי הנקה, הקזת דם, קובלנה וקנגורו 
האם ביבי יודח? 
