|
|
יוסף חיים ברנר. קורבן של רצחנות שרירותית של פורעים ערבים
|
|
|
|
|
לפני תשעים ואחת שנה, ב-2 במאי 1921, נרצחו בפרדס בשכונת אבו-כביר שעל גבול יפו ותל אביב, יוסף חיים ברנר וחמשת חבריו - הסופרים צבי ש"ץ, יוסף לואידור וצבי גוגיק, ובעל הבית יצקר ובנו אברמצ'יק. רצח ברנר נחרת לימים כמאורע קשה וטראומטי בתולדות הארץ. האיש, שביטא יותר מרבים את הרוח המוסרית, הנכונה והצודקת של הציונות המעשית, נפל קורבן לרצחנות שרירותית של פורעים ערבים.
דמותו כפולת הפנים, כסופר וכאיש מוסר במובן העמוק ביותר, רק התעצמה מאז בזיכרון הקולקטיבי שלנו. חייו ומותו חלחלו אל הספרות העברית, בעיקר אל השירה. כל אחד וה'שיר על ברנר' החביב עליו. אני זוכר לטובה דווקא את השורות הספורות שאצטט להלן, מתוך הפואמה ה'פאראפסיכולוגית', 'יעקב רבינוביץ בירמות', מאת שמעון הלקין. זוהי פואמה מרתקת ומלאת השראה, שמשום מה לא נחקרה ולא הוארה כראוי. דווקא היסוד המיסטי שבה, 'הקול' של יעקב רבינוביץ המת, ה'מכתיב' למשורר החי את שירתו, מפתיע, בלתי שגרתי ומושך לקריאה נוספת ולמחשבה.
הקטע הנדון מופיע באמצע הפואמה, ובו מצוטט ברנר במפגש עם סופרים בני העלייה השניה. דבריו מובאים בצורה קולעת ותמציתית, שספק אם ניתן למצוא דומה לה בשירים ובסיפורים האחרים שנכתבו על ברנר לאחר מותו. כשנזכרים בתי הסוהר העתידיים לקום במדינה היהודית שתיוולד, אומר ברנר "ואנוכי...אהיה אסיר ראשון בתוך אחד מהם".
מוטיב ההקרבה וההשפלה העצמית, כדי לשאת ולמרק את חטאיו הוא ואת חטאי אחרים, בא כאן לידי ביטוי מופלא. והכל בדרך של מסירה לשונית פאראפסיכולוגית מופלאה, כעין שרשרת קבלה ממש - מברנר שנרצח אל יעקב רבינוביץ, (1948-1875, מהפובליציסטים והסופרים הבולטים של העלייה השניה), וממנו אל המשורר, המבקר והחוקר שמעון הלקין. והוא, הלקין, כתב את הפואמה המיוחדת הזאת בנובה-סקוטיה שבקנדה, על חוף עיירת הנופש המקסימה ירמות - זירה שאין רחוקה ממנה במקום ובזמן מזירת הרצח הנורא ביפו, בפרדס, החמסין הארצישראלי, באותו אביב של 1921.
הנה שורותיו של הלקין:
"- הגענו לביקור עם ערב / אצל אלף דלת גורדון בעין-גנים: / אני ולודביפול וברנר. הזקן / פרש גם מחצלת לכבודנו על / הגג, הגיש כיבוד, נו, מי-מעיין בכד. / והשקיעה הייתה יפה: נשקפת לה / מחרישה על פני הים, והחולות / מעין-גנים ועד לחוף - מידבר אחד / דק כחלל, דומם גם הוא וגם בטוח / בשיממון עולם שלו. מה אז הייתה / כל תל אביב? הפסיק לפתע לודביפול / את הדממה: הלא מדינה תהיה פה לנו; / וגורדון אחריו - יהיו גם בתי ספר / לאלפים. גם אוניברסיטה תהיה. / אמרתי אנוכי: תהיה גם משטרה, / גם בתי סוהר. אך סיכם הכל אז ברנר: / ואנוכי - אמר - אהיה אסיר ראשון / בתוך אחד מהם".
