בחסות מסעי-צלב נוטפי-ארס נגד מיעוטים יהודיים, דתיים, לאומיים וערכיים, בארץ ישראל, בימי שפוט
בנימין נתניהו - מוכרז במחתרת הממסדית של מדינה, המתקראת "ישראל", מבצע לחיסול המנהיגות של בעלי אמונה וחזון, חלוצים ומתיישבים.
מידי לילה, בחסות החשיכה, מסמן שר המלחמה של אותה ממלכת סדום מתחדשת, בתיאום עם צבאו הפרטי, מספר פחונים דולפים ומרשרשים בפינות נדחות במזרח ארצו - ומורה לגייסותיו כמעט-האישיים לשעוט במעלה ההר בשאגות קרב אימתניות ולהעיר משנתם עוללים ויונקים מבני עמו.
טוב לו בכך, לשר המלחמה. הוא חווה רגש עילאי מיטלטל מִבּכיו ההיסטרי של תינוק בן-יומו, שניעור בבהלה 400 מטר מעל פני הים; במיוחד כשאביו, האוחז ברעדה בעריסה, שורך פאות מסולסלות סביב לאוזניו.
עיתונות החצר
עיתונות החצר הצווחנית שבארמון הממלכה, ראה זה פלא, שותקת עתה ומשותקת. היה זה לחלק בלתי נפרד מהאסטרטגיה השיווקית, הבנויה אצלה לתלפיות. אם בצל גרדומיה, מעמידים לדין ובקול-ענות-גבורה, דמות חרדית (לא פיקחת במיוחד) באשמת "הטרדה-מינית"; הרי שבה בעת מעמידים לדין רבים אחרים ובקול-ענות-חלושה, תחת פשע חתרנות ו"ריגול".
בעוד הדמוקרטיה הישראלית, עוטה המסכות, עומדת על כך (לכאורה), כי כל אזרח יבחר את מקומו בכלי התחבורה הציבורי; ניצבת אותה חברה ישראלית בפני מתקפה חשאית למחצה, משולבת וצולבת, בחבירת כל המערכות הממשלתיות לשלילת חופש התנועה, הדעה וההתארגנות, של אזרחים פשוטים אחרים.
עד כדי כך, ששימוש במסרונים היה בעיני הממסד הישראלי, בעשור השני של המאה ה-21, משום חתירה נגד אושיות המדינה, ואילו ארגון ספונטאני של מחאה אנושית טבעית היה כבר לפשע מלחמה.
מעצמת התקשורת
מבעד לפרספקטיבה המתעתעת של מעצמת התקשורת, אשמת ריגול (בגרסתה הישירה והבוטה או העקיפה והמרומזת), המיוחסת לאזרחי מדינה, שלא ידעו ולא יכולים היו לדעת סודות; קל וחומר, שלא העבירו סודות, ובוודאי שלא לאוייב מוכרז - הרי שכילוי ימיהם בתאי מעצר מעופשים היה לתקנת החברה ומשום ביטוי לחוסנה המוסרי.
כך צווי הגליה, הנשלפים בזה אחר זה מפנקסו של מושל צבאי נטול שיקול-דעת, היו לגיטימיים, כל עוד מדובר ברמיסת זכויות אדם בסיסיות של יהודים שנואים ומודרים, וכל עוד מהלך החירום התקשורתי, צבאי, פוליטי ומשפטי, עשוי להחליש לכאורה את עמדתם הבלתי לגיטימית.
במכלול עוועים זה עמידה בשערי הכנסת של פעיל רעיוני הייתה לנקודת המארב והזינוק החוץ-פרלמנטארית (תרתי משמע) של אבירי הדמוקרטיה כדי לעוט על טרפם ולשסע ברוחו.
סופות בנגב, 2005
מאז ימי המצור הצבאי ההדוק על מפגינים ברישיון בתוככי מדינת ישראל (כפר מימון, ערב "סופות בנגב 2005") - עבר המשטר בישראל כברת-דרך שלטונית-תרבותית מרשימה, אשר הוסיפה להצר את רגליהם של הדוגלים ברעיונות יהודיים ולאומיים ולהתעמר בחייהם הערכיים, החברתיים, המשפחתיים והאישיים.
בעוד מהלומות ההסתה של הדמוקרטים הנאורים כבר חרגו אף מעבר לגבולות מקלים של כל הגדרת שיסוי וביזוי, הרי שהחייבים-בתשלום היחידים - נוכח ציטוט מובאה או השאלת קריקטורה - נמצאו דווקא מקרב קבוצה אידיאולוגית אחת.
על-כן, תנוח דעתם של ראשי החרדים. הרי שתוך ניצול הבחירה בהם כבפעולת הסחה תקשורתית, הקמפיין הגדול מכולם מתנהל דווקא עתה ומתחת לפני השטח. הוא גדול ומקיף ועמוק ורחב, עשרת מונים מהמאמץ התקשורתי ממסדי לדה-לגיטימציה, שקדמה לגירוש החלוצים מגוש קטיף.
ראש ממשלה נוסף בתרדמת
בעוד ראש ממשלת ישראל שרוי בתרדמת תפקודית עד כדי נבצרות בפועל, נוכח כל סכנות הקיום הממשיות והמיידיות, שעה שהוא בוחר למנות בגאווה את ימי שרידותו בשלטון - נאנקים אזרחים נאמנים במרתפי חקירות על שום שהעזו למצות את זכות המחאה בממשל לכאורה דמוקרטי.
היו שדימו כי אלטלנה טוּבעה באש ובמים; הרי שיורשם הפוליטי (לכאורה) של המוּגפים בימי הרעם של "התותח הקדוש" - שוב משה את שרידיה מן המצולות.
