לפחות תנו לנו את זה עם מיץ תפוזים

א.

בשנות החמישים המוקדמות, כאשר טיפת חלב הייתה גם טיפה וגם חלב ואחות בית ספר הייתה פשוט אחות, צייתה אמי למנהג הרווח ונתנה גם לי ולאחי כף שמן דגים מדי יום.

היום אני יודע כי שמן דגים הופק מכבדם של דגי מי הים הצפוני ושימש כמקור חשוב של ויטמינים לילדים. טעמו הלא נעים וריחו הדוחה חייבו תמרונים לא מעטים כדי לשכנע כל צברצ'יק בר דעת לבלוע את כף הויטמינים החשובה כל כך.

אימא הייתה סוחטת תפוחי זהב אדומים כדם, מסננת היטב את המיץ כדי שחלילה לא תגרום חתיכת ציפה להקאה בלתי רצונית. למיץ המתוק והחלק שצבעו כצבע שקיעה סתווית, הוסיפה כפית סוכר ובחשה היטב עד שזו תימס. אנחנו דווקא אהבנו את הסוכר שהצטבר בתחתית הכוס והיה נוזל לאיטו אל גרוננו ספק מומס ספק קיים.
אימא הניחה שתי כוסות מיץ על השיש הקטן במטבח, ולידם הניחה שתי כפות שאפן ארוך. אחר כך הייתה קוראת לי ולאחי, עוטפת את צווארנו במגבת מטבח משובצת ומעומלנת ורוכסת את שתי פינותיה באטב כביסה מעץ.

משהסתיימו ההכנות הייתה מושיטה לעברנו את כוס המיץ, פותחת את פקק בקבוק השמן, מוזגת ממנו לתוך הכף הערוכה ומוכנה ונועצת כף זו בין שיננו החשוקות.

"לבלוע, לבלוע. חת שתים" אמרה אימא כששפתיה מבצעות תנועת בליעה מדומה.

היא הרימה את ידית הכף לעבר האף הקטן. שארית שמן הדגים הייתה מצטברת על השפה העליונה ומשאירה את טעמה הרע ואת ריח הדגים המבחיל גם אחרי שסיימנו לשתות את מיץ התפוזים המתוק ולקקנו את האצבע שעזרה לסוכר בתחתית הכוס להגיע ללשון.

בכל פעם נשבענו שיותר לא נכניס את הנוזל השמנוני והמצחין לפינו. אבל אימא הכניסה את הכף בצלצול אל הכיור, משכה את מגבות המטבח העוטפות את צווארנו וחתמה "ככה זה בחיים. לא הכול סוכר ודבש".

לימים, החליט מי שהחליט שאין צורך בשמן דגים, אין צורך במיץ תפוזים, אין צורך באחות רחמנייה בבית ספר ובודאי אין צורך בטיפת חלב.

ב.

למה נזכרתי בכף שמן הקיק ההיא? בגלל נועם שליט והודעתו המפתיעה. כאבנו את כאבה של משפחת שליט כאשר בנה נפל בשבי. לא חיטטנו בפרטים שהרי היה ברור שחייל נפל בשבי ואין בודקים בציציותיו.

בתחילה היה זה מאבקה של משפחה רגילה כמונו בדיוק. הזדהנו עימה, הרי כולנו משפחות כאלה ולמי אין בן בצבא?.
כאשר נקף הזמן, שמנו לב כי המשפחה הינה מפרש שאת בטנו הגדולה מנפחת איזו רוח לא ברורה. שנה ועוד שנה - שביתת שבת, נסיעות לחו"ל.

אחר כך נפתח קמפיין לאומי שלם. למרות שברור היה כי מדובר בכסף רב שמקורו עלום - העדפנו לא לשאול, לא לשמוע, לא לדעת. המשכנו לשתף פעולה ולהפגין, לתרום ולכעוס, למנות את ימי השבי ולבקר באוהל.

אחר כך הובהר שמדובר בשחרור מאסיבי מאד של מחבלים. גם התומכים המושבעים חרקו שיניים ואמרו "יש לעשות זאת".
אחר כך גלעד שוחרר. אחרי חמש שנות שבי וסבל רב. ראינו את התמונות והבנו מה כתוב בין השורות. גלעד זקוק לשיקום רב. לא נולדנו אתמול וראינו את שבויי ישראל חוזרים מירדן מסוריה וממצרים מאז 1948 ועד השנים האחרונות. מי שטיפל בשבויים אלה יודע שהטיפול בהם לא יתם לעולם.

עתה עולה אביו, נועם שליט, על גל התקשורת וסחף היח"צ שמימן מי שמימן (מי?) כדי לשחרר את החייל השבוי והוא מנסה לגרוף רווח פוליטי. הכול לכאורה כשר וראוי ונכון ודמוקרטי וליברלי ונורא קשור למחאה, לבעיות החברתיות ובכלל... הרי נורא חשוב שאנשים טובים יגיעו לפוליטיקה. מה עוד אפשר לומר?
אבל, איך אומר זאת בעדינות?

טעם שמן הקיק עלה בפי וגם ריחו הדוחה ואין לי קנקן מיץ תפוזים מתוק לידי. גם אימא כבר לא אומרת דבר. הרי החיים עושים את שלהם.