|
את ההתנקשות בחייו של השר רחבעם זאבי, אמור היה השב"כ למנוע. אבל אותו שב"כ שנכשל להבטיח את חייו של ראש הממשלה יצחק רבין, נכשל בהבטחת חייו של פקודו מן הפלמ"ח רחבעם זאבי.
אשמים בכשל הזה אינם אנשי השב"כ. הם עושים בכנות, כל אשר בידם, למנוע כישלונות ומחדלים מן הסוג הזה. האשמים האמיתיים הם רבין, גנדי וחבריהם שמתוך אינטרסים כיתתיים ואישיים כוננו בישראל תרבות ביטחונית אנטי-אינטלקטואלית ומיתולוגית ובנו חברה שאיננה מתעניינת בהווית הצבא והמלחמה.
אשמות הן גם כל האליטות, ובייחוד אנשי האוניברסיטאות ואנשי התקשורת, שהתנדבו להיות הפועלים השחורים בבניית התרבות האנטי-אינטלקטואלית הזאת וקבלו על כך תמורות אישיות וכיתתיות ביד רחבה.
הצלחת ההתנגשות בחייו של רבין לפני כשש שנים היתה אמורה להניע את הישראלים לבדוק מה רקוב בממלכת הביטחון. במקום זאת התעסקו דליה איציק, אפרים סנה, איתן הבר, יעל דיין, מיכאל קרפין וחבריהם בריקוד על הדם ובניסיונות להפיק תועלת מפלגתית ואישית מן הרצח; ושמעון פרס החל בפרויקט מדהים לשיפור מעמדו ותנאי חייו של ראש השב"כ הכושל כרמי גילון אפילו על חשבון סכסוך עם דעת הקהל בדניה.
עכשיו, כשמערכת ההבטחה קרסה שוב, והפלשתינים השיגו את גדול הישגיהם במלחמת אוסלו, ובארצות הברית מתחוללת מלחמה ביולוגית ביוזמת בני דודינו, חובה על הישראלים לקחת אוויר, לעמוד מול המציאות, ולהבין שתרבותם איננה רלבנטית יותר ויש להתאים את התרבות למציאות האמיתית - דהיינו לשנות את הכל!
מאז תחילת הציונות ועד אחרי מלחמת ששת הימים, חיו היהודים בארץ ישראל בחברה ספרטנית. נורמת-העל של החברה ההיא היתה ניטרול איומים כדי לשרוד כיישוב וכמדינה. גיבוריה היו יוסף טרומפלדור ומאיר הר-ציון. איש הרוח שלה היה נתן אלתרמן. היתה זאת חברה שאת יסודותיה הניח משה רבנו, כאשר כפה על יוצאי מצרים אורח חיים של עם לבדד ישכון. התורה שקיבל משה בסיני היתה מערכת חוקים ואורחות חיים שהתאימו לחברה מאויימת, והרי בטווח הארוך אין חברה שאינה מאויימת. אורח חיים זה איפשר לשבטים העבריים לשרוד ארבעים שנה במדבר ולהצליח במבצע ההתנחלות בימי קדם, והוא איפשר לציונים לכונן מדינה בתוך מדינה בתקופת הישוב, להקים את מדינת ישראל, למרות התנגדות תוקפנית של כל מדינות האזור, ולהביס את צבאות ערב במלחמת ששת הימים.
אחרי הניצחון ביוני 1967, גמרו אנשי האליטות החברתיות אומר לנטוש את ספרטה ולכונן כאן את "ניו-יורק של המזרח התיכון", שתרבותה מבוססת על אופנות מתחלפות. שהרי המלחמה ההיא הוכיחה, לדעתם, כי איש לא מאיים יותר על שרידותה של ישראל. משה דיין, יגאל אלון, יצחק רבין, רבעם זאבי וחבריהם אמרו: "אנחנו המעצמה של המזרח התיכון ולנו מערכת הביטחון הטובה בעולם". הם שכנעו את עצמם שבגין הצלחתם בשדות הקרב, ראוי שהם ידאגו לביתם, לשרידותם האישית, לחייהם הטובים ולמימון עקרון העונג האריסטוטלי-פרוידיאני.
מבשרה של ישראל החדשה היה חנוך לוין. ברוויו הסטירי שחיבר אז, "את ואני והמלחמה הבאה", הוא לעג לערכיה של ישראל הספרטנית והאשים אותם בעצם קיום המלחמה על-ידי העצמתה עד אבסורד ("האלוף בום"). היה זה מסר פוסט-מודרניסטי ועכשוויסטי טיפוסי, שעיקרו: הבה נשמיץ את המלחמה וכך נחסל אותה, הבא נהלל את השלום וכך נשיג אותו. עד מהרה היה חנוך לוין לגיבור הבלתי מעורער של הישראלים החדשים לרבות הגנרלים שבהם. הוא העלה בשרשרת מחזות על אנשים אומללים ונלעגים על-מנת לענג ישראלים הדואגים לביתם. חנוך לוין היה האופנה.
מן האגף הדתי-פילוסופי סייע ללוין פרופ' ישעיהו ליבוביץ מן האוניברסיטה העברית שערך אנלוגיות בין הישראלי הספרטני שכבש את יהודה שומרון, רצועת עזה וחצי האי סיני ומבקש להתנחל בהם, לבין התרבות הגרמנית-נאצית. ממשיכו של ליבוביץ באותו כיוון הוא פרופ' משה צימרמן מאותה אוניברסיטה. מכאן מסקנה דורית שאם נוותר על מה שכבשנו במלחמה נשיג את השלום, והראיה: ויתרנו על מדבר סיני ועל הישובים בפתחת רפיח והשגנו "שלום" עם מצרים.
ההישג הגדול ביותר של לוין-לייבוביץ היה רכישת תלמידו של בן-גוריון, כוכב-על של הפוליטיקה הישראלית, שמעון פרס, והעברתו, כרכז מקבוצת "ספרטה" לקבוצת "ניו יורק". בעזרת פרס השיגה "חבורת ניו-יורק" את הסכם אוסלו ושיכנעה את הישראלים, לא רק שההסכם יביא שלום עלינו ועל כל ישראל, אלא שאם הפלשתינים יעזו להפר את תנאיו יוכל צה"ל להפוך בקלות את הקערה על פיה. כל אחד היום יודע שלא היתה הבטחה יותר ורטואלית מן ההבטחה הזאת ורק בשל כך ראוי לבני אותו הדור לפנות את מקומם בראש המדינה ומשאר מערכותיה, לדור האינתיפאדות.
בשמונה השנים שחלפו מאז, התברר שפוסטמודרניזם ועכשוויזם יכולים להקנות פרס נובל, אך לא שלום. התברר גם שהמזרח התיכון בא לניו-יורק, וממציאיו האמריקאים של הפוסטמודרניזם עצמם שוקלים לחזור לספרטה.
בבחירות האחרונות בחרו הישראלים, ברוב עצום, באחד הגנרלים הבולטים של ימי ספרטה, לראשות ממשלה. אבל לאריק שרון אין גיבוי של חברה ספרטנית, כפי שהיה לבן-גוריון, ויש לו, לעומת זאת, צבא פוסט-מודרניסטי שאינו מסוגל לגבות במהלכים צבאיים מטרות מדיניות-לאומיות. יש לו גם שב"כ פוסט מודרניסטי שאיננו מסוגל להבטיח את חייהם של חברי ממשלתו. אריק שרון ומקורביו צריכים להבין שלא די במנהיגים בעלי ניסיון ביטחוני, שכל ישר ואינטואציות מוכחות, הם זקוקים לגיבוי של תובנות ביטחוניות מעולות. את הגיבוי הזה אין הם יכולים לקבל לא מראש המועצה לביטחון לאומי עוזי דיין, לא מהשר לענייני יעוץ דן מרידור, לא מפרופ' איתמר רבינוביץ שאמור היה להביא שלום עם סוריה ובוודאי שלא מהרמכ"ל שאול מופז.
התפקיד המיידי של המנהיגים הלאומיים היום הוא להתחיל להפנות אנרגיה אינטלקטואלית לענייני ביטחון וכצעד ראשון עליהם להקים מייד אקדמיה ממלכתית לביטחון לאומי שתהיינה מעין מכון ויצמן לשרידות לאומית. חבריה של אקדמיה זאת יהיו האנשים המבריקים בכל התחומים ובכל הדיסציפלינות בישראל. אנשים אלה יקבלו לידם את כל החומר הביטחוני, יפתחו תובנות ביטחוניות חדשות ויכשירו את סגל הפיקוד בכל זרועות הביטחון ואת הפקידים הבכירים בממשלה.
מסקנה:
לא די לבחור במפקדו של מאיר הר-ציון לראשות ממשלה. יש לחולל רפורמה תרבותית-ערכית בכל מערכי חיינו, לוותר על ניו יורק של המזרח התיכון ולכונן כאן ספרטה מודרנית.
|
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
