הפריעו למאמצי ההצלה הדואר האמריקני הנציח את חירם (הארי) בינגהאם הרביעי בבול, וקולין פאואל, מזכיר המדינה, העניק לו באיחור רב, אחרי מותו של בינגהאם, עיטור גבורה - למרות שמחלקת המדינה התנגדה כחמישים שנה לכל הערכה לעוֹבדהּ לשעבר, שסרח כביכול.
זה רק פן אחד באישיותו המעניינת של בינגהאם. אביו היה ארכיאולוג (שעל דמותו נבנה "אינדיאנה ג'ונס") ידוע, שחשף את עיר האינקה מאצ'ו פיצ'ו בפרו. הארי, בנו, הצטרף לשירות החוץ האמריקני, ובשנת 1939 הוצב כסגן קונסול במארסיי שבדרום צרפת. ארצות-הברית הייתה נייטרלית, ולא רצתה להרגיז את ממשלתו של מרשל פטן. ממשל רוזוולט הורה לנציגיו במארסיי לא להעניק אשרות לשום יהודי. בינגהאם חשב, שזו מדיניות לא-מוסרית, והפר אותה ככל יכולתו.
הוא העניק יותר מ-2,500 אשרות אמריקניות ליהודים ולפליטים אחרים, כולל לאמנים מארק שאגאל ומאקס ארנסט ולמשפחתו של הסופר תומאס מאן. בנוסף העניק ליהודים מקלט בביתו במארסיי, וזייף תעודות זהות עבור יהודים במסעם המסוכן ברחבי אירופה. בינגהאם עבד עם המחתרת הצרפתית להברחת יהודים מצרפת לספרד ולרחבי הים התיכון ואפילו תרם את הוצאותיהם מכיסו הפרטי.
וושינגטון איבדה את סבלנותה, ובשנת 1941 העבירו אותו לארגנטינה. שם המשיך להטריד את הממונים עליו בדיווחים על ריכוז פושעי מלחמה נאציים בארגנטינה, ולבסוף פוטר. בינגהאם הלך לעולמו כמעט חסר-פרוטה בשנת 1988 - אחרי שהפך בערוב ימיו למכחיש שואה.
למרות זאת ולמרות שהעדויות מצביעות על כך, שבינגהאם לא פעל לבדו - ראוי שנזכור את פועלו היוצא מן הכלל. לרגל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, חשוב לדעת: לא היו רבים כמותו - גם לא יהודים. אחינו הופקרו באירופה, ואיש לא דאג להצילם. אדרבא, רבים - כולל ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית - הפריעו למאמצי ההצלה.
הדרת נשים
בעוד ראשי צבאנו הנפלא מלהגים נגד
הדרת נשים, נמשכת בצבאנו הטרדת החיילות. מה הקשר?! תמה אלוף בצלות.
מפקדת, שבמסגרת הכשרתה כמפקדת נשלחה להשתלמות על ספינת טילים, התלוננה, כי במהלך שֵינתה בספינה, הוטרדה מינית כמה פעמים. חייל, שהורשע במעשים, נשלח לארבעה חודשי מאסר. והחיילת?! הכשרתה נפסקה, וזהו. בפעם הבאה כבר תדע להיזהר.
כמו בהרבה תחומים, הגנרלים העבריים טובים רק בדיבורים, ולפעמים גם לא בזה.
למה צריך האפיפיור אשכים?
למרות, שכביכול, נרשמו לזכות חטיבת הצנחנים 202 שתי צניחות קרביות במלחמת סיני, רק אחת מהן (ליד מצבת פארקר בכנסייה למצר מיתלה) הייתה באמת צניחה קרבית. הצניחה האחרת (בשדה התעופה בא-טור) הייתה רק לתפארת המליצה.
צניחה קרבית היא מעשה קשה - למחליטים, למתכננים וגם לצנחנים. בתרגיל צנחה חטיבתי אמריקני בגרמניה לפני כחצי שנה, נפצעו שלושה-עשר צנחנים.
במלחמת ששת הימים עמדה חטיבת מילואי הצנחנים 55 לצנוח באלעריש. יום-יומיים אחר כך הגעתי לשם עם חטיבת החי"ר 99, וראיתי את מגנן הנ"מ, שעמד לקבל את פני הצנחנים. משך שנים דיברו בצה"ל על כך, שאין צורך בהצנחה קרבית, והכשרת הצנחנים בצניחה הנה רק טקסית, ולא יהיה לה שימוש קרבי.
בינתיים שולבו מסוקים בלחימת החי"ר, וצניחה קרבית נראתה כאשליה של פעם. אלא שבמקביל פותחו מצנחים מתקדמים, שהפכו את הצניחה לדבר מדויק יותר ובטוח יותר. שוב, בניגוד לאגדות העירוניות בחוצות ישראל, הפעילו האמריקנים לא-אחת צוותי לחימה גדודיים וחטיבתיים במבצעים מוצנחים מוצלחים למדי - למשל, בפתיחת מלחמתם באפגניסטן. אבל מה הם מבינים?!
לפני כשבוע תרגלה חטיבת הצנחנים 35 צניחה חטיבתית, כדי להוכיח, שכל הנאמר במקומותינו על הצניחה היו דברים בעלמא, כרגיל בשיח הביטחוני אצלנו. את בטלות הדיבורים הדגים התרגיל, הראשון אחרי חמש-עשרה שנה: כאלף צנחנים המריאו מנבטים, וצנחו בצאלים, כדי לפשוט על יעדיהם.
אל"ם אמיר ברעם, מח"ט הצנחנים, ציין כי הצניחה רלוונטית למרחבים קרובים. "כל צבא מערבי שמכבד את עצמו - יש לו יכולת כזו", דיווחה לילך שובל בישראל היום. "בחטיבת הצנחנים הדגישו כי הצניחה אינה מחוברת לשום תרחיש אופרטיווי ספציפי. בצה"ל מציינים כי יש עדיפות להנחתת כוחות באמצעות מסוקים, וצניחה תתבצע רק במקומות שאליהם לא יכולים המסוקים להגיע מבחינת כמות הדלק שהם יכולים לשאת אך מטוסים כן יכולים. כעת, מקווים בחטיבה, יתקיים תרגיל צניחה חטיבתי דומה בכל שנה כדי לשמר את הכשירות החטיבתית לצניחה בעומק".
וזה מזכיר לי דברים, שאמר פעם רפול, כרמטכ"ל, לאנשי הקומנדו הימי על שימור יכולת. הוא הזכיר, כי למרות שאינו נשוי, והוא מתנזר ממין, שומר האפיפיור על אשכיו.
על מי באמת מגנה כיפת ברזל?
כשרוצים בצבא לטהר את השרץ, מעטרים את גיבורי המחדל / כישלון בתואר גיבורים. כך, נהג גם המפכ"ל כשעיטר את שלושת קציניו הבכירים , שנהרגו בשריפה בכרמל. עכשיו מנסה רפא"ל לקבל את
פרס ביטחון ישראל על פיתוח "כיפת ברזל".
ראשית, צריך להודות: למדו משהו במערכת הביטחון. פעם חילקו פרסי ביטחון ישראל, בניגוד לחוק ולתקנות, מערכות ולאמצעי לחימה עוד בטרם החליטו לרוכשם. עכשיו פנה יו"ר רפא"ל לתושבי חוטף עזה, וביקשם להצטרף להמלצה על המערכת, שכביכול מגנה עליהם. ולא כולם ששו לעשות זאת; ובצדק!
אפילו אם תקבל רפא"ל את הפרס, קשה להתעלם משובל של שאלות מטרידות, המתלווה למערכת האומללה. בראש ובראשונה - טרם ענתה מערכת הביטחון על שאלה מציקה: כיצד חלפו כל כך הרבה שנים עד שהכירה בצורך להגן על תושבי המדינה מפני התקפות נשנות על ריבונותה?!
שאלות אחרות נגזרות משאלה זו: למשל, למה פרוצים גבולות המדינה לכל זב וצרוע, שירצה לירות על אזרחים ישראלים ועל בתיהם? האם "כיפת ברזל" הנה התשובה המיטבית לאיום? על מי מגנה באמת "כיפת ברזל"?
תשובתי מרה מאוד: מערכת הביטחון והעלית הישראלית ויתרו מזמן על חלק מריבונות המדינה (ואולי על כולה). בינתיים משלמים תושבי חוטף עזה על החלטתן; ובקרוב - כולנו.
מלחמות מוזרות (8)
מאה שעות נמשכה מלחמת הכדורגל (La guerra del fútbol), שהרגה שלושת אלפים איש. צבא אל-סלוואדור תקף בחמת-זעם את הונדוראס בארבעה-עשר ביולי 1969, והמלחמה נפסקה רק בהתערבות ארגון מדינות אמריקה (OAS).
וכמו שנאמר בשיר, הכל בגלל ... שאל-סלוואדור הפסידה להונדורס במשחק כדורגל חשוב במסגרת הבית הדרום-אמריקני באליפות העולם בכדורגל.
במשחק הראשון, שנערך בטגוסיגלפה, בירת הונדוראס, בשמונה ביוני, ניצחו המארחים 1:0. ניצחונם הביא לגל של אלימות באל-סאלוואדור. כעבור שבוע נפגשו שתי הקבוצות שוב, והפעם בבירת אל-סאלוואדור. המארחים ניצחו 3:0, והאלימות ברחובות אל-סאלוואדור גאתה. משחק ההכרעה בין הנבחרות נערך במקסיקו סיטי, כעבור עשרה ימים, והוכרע רק בהארכה (3:2) לטובת אל-סאלוואדור.
למחרת ניתקו שתי המדינות את היחסים הדיפלומטיים ביניהן, ובגבולותיהן החלו מעשי איבה, שהוליכו למלחמה.
הסכם השלום בין המדינות נחתם בשלושים באוקטובר 1980, וסיים את הסכסוך ביניהן על מפרץ פונסֶקה, בדרום-מערב הונדוראס. לאחר שבית-הדין הבינלאומי פסק לטובת הונדוראס, הסכימו בשנת 1998 שתי המדינות על סימון הגבולות ביניהן. הונדורס קיבלה לריבונותה 374.5 קמ"ר, אך הגבולות טרם סומנו.
מסמר עם ראש
הארכת תוחלת החיים הפכה את החלטת ביסמארק להוציא לפנסיה גברים, שהגיעו לגיל 65, לדבר מוזר. לא רק זה מאפיין את שוק העבודה הפוסט-מודרני. במהלך קריירה של אדם (וגם אשה) הוא יצטרך לשנות כמה פעמים את מקצועו, ללמוד תחומים חדשים לחלוטין. יותר לא יוכלו להיות מסמר בלי ראש, שנמצא במקום עבודה אחד מסיום לימודיו ועד כמעט לפטירתו.
יתר על כן, ברוב העולם המערבי, גיל העבודה הוא עד שנות הארבעים, ואחרי כן מתקשים אנשים (גם נשים) למצוא עבודה - למרות הארכת תוחלת החיים.
ובאותו העניין - חברת הייעוץ מקנזי מצאה, כי בעוד כעשור יהיו כמה משלחי-יד מבוקשים במיוחד. לדבריה, "עד שנת 2020 צפוי מספר המשרות בעולם לצמוח בשיעור מסחרר ... עד סוף העשור משרות בתחומי שירותי הבריאות, השירותים העסקיים, הפנאי והאירוח, הבנייה, הייצור והקמעונות, יהוו את רובן המכריע של המשרות. בשוק העבודה מתחולל שינוי נרחב והדרישה לעובדים מתמחים גוברת. משרות הופכות למוכוונות-משימה ולווירטואליות".
לדבריהם, מקצועות מבוקשים יהיו - יצרני מכניקה עדינה, ייעוץ גנטי, טיפול בקשישים, עו"ד לענייני פטנטים, מומחים לאבטחת רשתות, מומחים לחקלאות אורבנית, סטטיסטיקאים, רתכים תת-מימיים ומרצים לאקולוגיה בת-קיימא.
למרות השכר ותנאי השירות המשופרים, המכלים לשווא את תקציב הביטחון, אין הרשימה כוללת משרתים בצבא הקבע. וגם כך, הדימוי העצמי שלהם - בצדק - ירוד ביותר.
סקרים של אגף כוח-האדם בצבא מעלים, כי שמונים אחוזים ממשרתי הקבע חיים באשליה בסוברם שיוכלו להשיג עבודה רווחית יותר מחוץ לצבא. לדעתי, מרבית אנשי הקבע מקבלים שכר גבוה מדי לכישוריהם הנמוכים ולביצועיהם העוד-יותר ירודים.
לכן, הדברים, שמפריחה ראש אכ"א בדבר הצורך לשפר את המשכורות הבלאו-הכי גבוהות מדי של אנשי הקבע, הנם ססמאות נבובות. מעולם לא הגיעו לצבא הקבע - אצלנו (כמו בעולם) - הטובים, ושכרם המשופר מדי יצר להם חממה - כלוב זהב, שמנע מהם את היציאה החוצה, כדי לאוורר את הצבא מנוכחותם.
