"הפורשים" החדשים

מפלגת-השלטון "הליכוד" יצאה מ"תנועת החרות", בתו של "הארגון הצבאי הלאומי" (אצ"ל), שבמלחמתו בבריטים סרב לקבל את מרות הרוב, הלא הוא "היישוב המאורגן" וזרועו החמושה - "ההגנה". לחבריו קראו "פורשים" והם נודו, הוכו, הוסגרו לבריטים וגם הרוגים היו.

המחלוקת הייתה על השיטה: כיצד מאלצים את הבריטים להסיר את האיסור על יהודים לעלות לארץ ולהתיישב בה? "המוסדות הלאומיים" דגלו באיפוק. קיימו עצרות והפגנות, התיישבו בתחום המצומצם ש"הספר הלבן" הותיר להם, ארגנו עלייה בלתי לגאלית של רבבות וגם הכינו את היישוב למלחמה הצפויה, מלחמת שדה, נגד הערבים. לעומת זאת, התמחו האצ"ל והלח"י בלוחמה זעירה, עירונית, בעיקר נגד הבריטים ונרדפו גם על ידם וגם ע'י "היישוב המאורגן" (גילוי נאות: כותב שורות אלה היה חבר "ההגנה").

באספקלריה היסטורית, הדרמה של האונייה "יציאת אירופה ("אקסודוס"), למשל, אכן זעזעה את דעת הקהל בעולם, ועם זאת הבריטים מודים שבעיקר הלחימה בנשק של "הפורשים" שפוצצו את המפקדה הראשית שלהם ב"מלון המלך דוד", פרצו לכלא עכו, השמידו מטוסים ורכבות ואילצו אותם להחזיק כאן 100.000 חיילים, היא שדחפה אותם החוצה. סיסמת האצ"ל "רק כך" גרסה שעמים משתחררים רק בכוח הנשק, בניגוד להנהגת הרוב שחששה מהדימוי של "טרוריסטים" והטיפה לזהירות ולאחריות, פן יחריבו הבריטים את היישוב כולו.

היום ברור, שמה שנראה בשעתו כמלחמת אחים פעל במציאות באופן סינרגטי. רק שתי הגישות המנוגדות ביחד היה בכוחן להביא את התוצאה המיוחלת. במקום הבריטים, מפעילים עלינו היום האמריקנים לחץ דומה נגד עלייה והתנחלות של יהודים, הפעם בירושלים ההיסטורית וביהודה ושומרון. במקום "הספר הלבן" הם מצטטים מאמנת ג'נבה, האוסרת להעביר אוכלוסיית כובש לשטח כבוש, כאילו "כובשים" אנחנו בתוך ביתנו ומסתמכים על "מפת הדרכים" ששרון נאלץ לחתום עליה. ושוב התפלג העם: הממסד הממשלתי חושש מבידוד בינלאומי ומתחבא מאחורי הטיעון הביטחוני ולעומתו "המתנחלים" מבטאים הלכה למעשה את ה"אני מאמין" הלאומי ודוחים כל תכתיב זר הסוגר שוב בפני יהודים חבלים מא"י.


היה זה שרון, שקרא "לרוץ ולתפוס את הגבעות", ו"לתפוס" פירושו - ללא הליכים חוקיים שהפכו להיות בלתי אפשריים וללא אישורים וחתימות שלא יכלו עוד להינתן. בקיצור: להפר את ה"הספר הלבן" החדש ועימו את צווי הממשל הצבאי שבאו ליישמו.

'הפורשים החדשים' הם 'נוער הגבעות' של היום

חזרו "הפורשים", ועכשיו תחת שם חדש - "נוער הגבעות". כמה אירוני המחזה שממשלת הליכוד, יורשת ה"פורשים", רודפת כעת את הנוער הזה ומה שהיה "סזון" - היום הוא יס"מ, פגיעות גופניות, הוצאה תינוקות ממיטותיהם בלילות בקור מקפיא, הרס בתים ורכוש וטרור משפטי בצורת "צווי הרחקה", אישומי שווא מתעמרים, תביעות נגד מגורשים לשלם את הוצאות "הפינוי" שלהם.

על התמיהה, כיצד "פורש" בעבר הפך לרודף פורשים בהווה, מתווספת ההסתכלות על תהפוכות העיתים: בפרספקטיבה היסטורית, ההתנגשות הקשה בין ההגנה לאצ"ל וללח"י , שלא פעם הייתה אלימה ומדממת ותמיד הייתה מלווה בגילויי שנאה ובוז הדדיים, נראית לנו היום כשני כוחות שהשלימו זה את זה כמו משחק "השוטר הטוב" ו"השוטר הרע", שפעולתם הלכאורה-מנוגדת הכרחית להצלחת החקירה. לא ירחק היום וגם ההתנחלות וחוד החנית שלה, נוער הגבעות, תתפוס את מקומה כמי שהחזירה לאומה את חבלי מורשתה, ומתוך השטח הזה הבטיחה את עורפה החשוף של מדינת השפלה והעמקים.

ההיסטוריה תקצה את המקום הראוי גם לממסד הממלכתי, שמתוך זהירות ואחריות סיפק לאקטיביסטים את המסד והבסיס להסתערותם. ובכל זאת נותרה תלויה באוויר, בלתי פתורה, השאלה-הזעקה: למה, למען השם, כל כך הרבה שנאה והרס עצמי בתוך עם אחד ובין אחים לגורל ולמטרה משותפת?