חוץ מהשם ה'לא סקסי' שיש להצגה - 'עיר הנפט', הפקה משותפת של 'הקאמרי' ו'תיאטרון חיפה', היא הצגה מטלטלת ומרגשת. הילל מיטלפונקט שכתב וביים את המחזה, ממשיך כאן את סאגת 'יום כיפור' שהוא התחיל ב'גורודיש' ו'איסמעיליה'.
גם כאן הוא חוזר לשנים בין מלחמת ששת הימים ויום הכיפור כשהרגשנו אימפריה, חזקים ומנצחים, והתחלנו לראות כסף ופיתחנו יהירות וחמדנות וכל מיני חולות רעות נוספות.
באמצעות 'אבו רודס' - שמסתבר שהיתה מקור לא אכזב להפקת נפט- הידוע גם כ'הזהב השחור', מספר מיטלפונקט את תהליך הבהמותה של החברה הישראלית. בעיניו - אבו רודס, שהיתה אבן שואבת לכל מי שחלם על התעשרות קלה ומהירה, היא נקודת המפנה. נקודת השבר שבה אנשים שחררו קפיצים נפשיים פנימיים ופתחו בחגיגה של חמדנות וניוון מתמשך. אבו רודס כמשל, ומלחמת יום הכיפורים - תוצאה בלתי נמנעת של ההילולה הגדולה.
לאט לאט ובהתמדה כובש לו מיטלפונקט מקום של כבוד בצמרת המחזאות הישראלית. מ'שרגא הקטן', 'הבית ברחוב נחמני', 'הקוף', 'גורודיש', 'מדריך למטייל בוורשה' 'איסמעיליה' ועכשיו 'עיר הנפט' הוא התפתח כמחזאי ויוצר שיש לו תפיסת עולם מגובשת ואמירה חברתית נוקבת.
מה שיפה אצלו - שגם הדיאלוגים והאמירות הקשות ביותר מהולים בצחוק, בקריצה. אתה לא מפסיק לצחוק ולגחך ב'עיר הנפט' (וגם ב'וורשה' וב'איסמעיליה'), אבל מבעד לצחוק מסתתרים אמת מרה ומציאות כואבת.
לאורך כל ההצגה ראיתי באילו אמצעים מיטלפונקט עובד עליי ונהניתי מכל רגע. הוא לקח את הסרט 'קפה בגדד', שגם מדבר על מקום זרוק והזוי באמצע שום מקום במדבריות של אריזונה, גבורים שנפלטו מכל מיני מערכות ב'עולם הנורמלי', וערבב אותו עם 'אמא קוראז' של ברכט. גם פה יש אמא קשה ושורדת סדרתית (תיקי דיין הנפלאה) שעושה את כל הקונצים וכל המניפולציות האפשריות כדי להתקיים.
התמהיל הזה - של איטה, ניצולת שואה, אישה קשת יום וסוחרת ממולחת, עם גלריית הטיפוסים שפוקדת את פונדק הדרכים שלה: מדלן הסרסורית עם רטיית משה דיין ושתי הזונות שלה (רוזינה קמבוס הנהדרת ויעל הדר ומרינה שויף החמודות להפליא), בן-חמו ובן-בסט (אלברט אילוז ורוברטו פולק) היזמים החמדנים, רובק הרס"ר טוב הלב (יוסף כרמון שהוא טוב תמיד), קובו ה'רואה בקלפים' והבת יודית (מיכה סלקטר ואולה שצ'ור המצויינים), יואב בר-לב הרופא הטראגי וארבעת החיילים מצוות ההווי שגם נקלעו לפנסיון של איטה ושרים לנו משירי הנצחון של ששת הימים, שהיום במרחק של זמן, נראים לנו כה נאיבים, מתקתקים, מטומטמים ומשוחצים - יוצר מלודרמה מטלטלת שבסופה את מוצאת עצמך מזילה דמעה - ואת לא יודעת אם זה על איטה, על בתה, או על נעורינו שחלפו והתמימות האבודה.
בקיצור - סיפור טוב. דיאלוגים קולחים. שחקנים מצוינים. ותיקי דיין שסוחבת את ההצגה על הכתפיים עושה תפקיד גדול. לרוץ לראות.
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
