חוק ההתאזרחות

המעניין אותנו כרגע בעניין חוק האזרחות הוא נושא ההתאזרחות. לכל מדינה הזכות לקבוע מי רשאי להיכנס אליה ומי לא, וכמובן לקבוע מי יתאזרח בה ומי לא, בבחינת "ביתי הוא מבצרי". מדינה בוודאי רשאית למנוע מאוכלוסיה עוינת מלהיכנס לשטחה. יש בודדים שיכולים להיחשב כאיום ויש קבוצות או אוכלוסיות שלמות שיכולות להיחשב ככאלה. כך עשתה ישראל כאשר אסרה על כניסה של חברי המפלגה הנאצית בגרמניה. מה עם תושבי מקומות החשופים לחינוך ולתעמולת זוועה נגד ישראל, נוסח "דר שטרימר" העיתון הנאצי, ומלאים בשנאת יהודים, האם אינם מהווים איום? האם הפלשתינים, אזרחי אירן, אזרחי סוריה ועוד מדינות בהן קיימת הסתה פרועה נגד היהודים בישראל אינם מהווים אוכלוסיה עוינת? האם יש ספק לגבי עוינות הפלשתינים כאשר בשיא האינתיפאדה 90% מהם תמכו ברצח יהודים?

על כן, על מדינת ישראל לקבוע בחוק כי:

א. אדם עוין או חבר ארגון עוין או אוכלוסיה עוינת לא יכול להתיישב בישראל ולא יוכל להתאזרח בישראל.

ב. להגדיר כי קבוצה או אוכלוסיה עוינת היא כזו שבה מתקיימות אחת או יותר מהפעילויות הבאות:

• תעמולה אנטי-ישראלית מתמשכת.

• במערכת החינוך שלה מתקיימת תעמולה אנטי-ישראלית.

• תיאור מפלצתי, שקרי ומעוות של היהודי בישראל.

• תיאור מפלצתי, שקרי ומעוות של היהודי בכלל.

• שלילת הזכות להגדרה עצמית של העם היהודי.

• הכחשת הקשר ההיסטורי בין העם היהודי וא"י.

• קריאה ו/או תמיכה בפגיעה פיסית בישראלים.

• קריאה ו/או תמיכה בהשמדת ישראל.

• הכחשת השואה.

ג. ההגבלה תחול על תושבי מדינה כולה אם הקריטריונים האלה תופסים לגבי השלטון וזרועותיו, או לגבי גופים ציבוריים משמעותיים כגון מפלגות, אגודות מקצועיות וכדומה.

ד. לקבוע ברשימה מי הן האוכלוסיות העונות כיום על הגדרה זו. בפרט לקבוע כי כיום ברשימה ייכללו הפלשתינים, המדינות הנמצאות במצב מלחמה איתנו (כגון סוריה ולבנון), אלה המאיימות במלחמה עלינו (אירן), ואלה שהיו פעם במצב מלחמה איתנו ושמערכת החינוך ו/או התעמולה עוינות לנו (מצרים, ירדן).

ה. לקבוע כי הרשימה תבחן כל עשר שנים באם חלו שינויים בנתונים והרשימה תתעכדן לפי הצורך בחקיקה. כדי להימחק מהרשימה ה"שחורה", תנאי הכרחי (אולם לא מספיק) יהיה שמערכת החינוך תחנך שני דורות במתכונת שאינה כוללת תעמולה עוינת לישראל.

לא להתעלם משאלת ההדדיות בין המדינות

מעבר לשאלת העוינות עולה גם שאלת הדדיות ביחסים בין מדינות. אסור שישראל תתעלם ממדיניות הרשות הפלשתינית שאיננה מוכנה שיהודי יחיה ביהודה ובשומרון אפילו כאזרח במדינה פלשתינית. אם אין מקום ליהודי במדינה הפלשתינית, אין מקום לפלשתיני במדינת ישראל. אותו הכלל חל גם על מדינות אחרות כמובן.

מדינות רבות מנצלות את זכות ההגירה אליהן לשיפור מעמדן ותוך כדי כך פוגעות במדינות אחרות. מדינה המאפשרת למי שעשיר או בעל מקצוע מבוקש, כגון מהנדס, להגר אליה, פוגעת במדינה ממנה בא אותו מהגר. משום מה, קריטריונים כאלה מקובלים ונחשבים כסבירים במסגרת "השוק החופשי". אולם כאשר ישראל מחליטה לתרום לפתרון בעיה הומניטרית של מיעוט (היהודי) ומאפשרת לכל יהודי, בין אם עשיר או בעל מקצוע מבוקש, בין אם לאו, להגר אליה, זה נחשב אצל רבים כ"גזענות" - ולא היא. המניעה של בן-זוג פלשתיני של ערבי-ישראלי מלהגר לישראל נתפשת כאפליה גזענית ולא כהתגוננות בפני אוכלוסיה עוינת מובהקת. מתעלמים מהאפשרות של הערבי לעבור לגור במדינה העוינת ומתעלמים כמובן מהדוגמה הנגדית כי ערבי המתחתן עם אישה שאיננה שייכת לאוכלוסיה עוינת יכול להביאה לישראל.

מי שאמורה להתמודד עם הבעיה היא כנסת ישראל ולא בית המשפט. האחרון צריך לפעול על בסיס חקיקה ברורה של הכנסת ואין תפקידו לקבל החלטות ערכיות או ביצועיות, ובוודאי לא להוציא למחוקקים את הערמונים מן האש.

הנתון המצמרר של תמיכה בשיא האינתיפאדה של 90% מהפלשתינים ברצח יהודים עבר אצלנו כמעט ללא תגובה, כעין מטרד קל ותו לא. לשם השוואה, כדאי להזכיר כי בגרמניה, בתקופה החשוכה של השלטון הנאצי, רק כ-10% מהאוכלוסיה ידעה ותמכה בהשמדת היהודים והמשטר הנאצי נאלץ להסתיר את רצח היהודים מהאוכלוסיה הגרמנית. לעומת זאת, 90% מהאזרחים והפלשתינים יחד עם השלטון הפלשתיני על שני חלקיו (הפתח והחמאס) מברכים על רצח יהודים.