תקועים

הנה משהו שעוד לא שמעתם: הנהג האמריקני הממוצע מבלה חמש שנים מחייו כשהוא תקוע בפקקים. חמש שנים תמימות. ככה זה באמריקה. גרים בפרבר, עובדים בעיר, ואת הזמן הפנוי מבלים בפקקים, סגורים בתוך קופסת פח על הכביש. לנו, לעומת זאת, יש מקור לגאווה, כי אצלנו בארץ אין אפליה כמו באמריקה או באירופה: אצלנו לא רק מי שנוהג במכונית נהנה מהבילוי הנהדר בפקקים, אלא גם מי שנוסע בתחבורה ציבורית. כי אצלנו התחבורה הציבורית, זאת אומרת האוטובוסים, תקועים עם המכוניות באותם פקקים, והרכבת שלנו תקועה בלי קשר לפקקים.

וכמה זה עולה לנו? חצי שעה, בסך-הכל, של עמידה בפקקים בכל יום עבודה - שזה פקקים קטנים יחסית, רבע שעה בהלוך, רבע שעה בחזור - עולה לנהג 600 שקלים בחודש, כולל ביזבוז שעות עבודה ועלויות הדלק והרכב. אז רק תארו לכם כמה עולה שעה של פקק, וכמה עולות שעתיים, כל יום, כל השנה, כל החיים.
משרד האוצר מעריך שהמשק הישראלי מפסיד 20 מיליארד שקל בשנה עקב עומסי התנועה. וזה בלי להגיד מילה בינתיים על תאונות הדרכים, הזיהום, התשתיות, ואובדן השטחים הפתוחים. מבחינה כספית, התלות במכונית ובמשאית כאמצעי התחבורה והתובלה העיקריים במדינה, היא עול חברתי, כלכלי וסביבתי במימדים שקשה לתאר.

הנה דוגמה עם תחזית מרנינה: בעוד שלוש שנים, ב-2015, מי שייסע בשעות הבוקר לתל אביב מכיוון דרום, נניח מראשון לציון או אשדוד, יתקדם במהירות ממוצעת של 7 קמ"ש (ועוד שלל נתונים מרתקים בכתבה הזו). את ראשון לציון, "רישון", אני מכיר היטב. זו עיר הולדתי. המרחק ממנה לתל אביב הוא 15 ק"מ, שבעבר חלפו בנסיעה קלילה בריח הדרים. זה כבר מזמן לא כך, ויש עוד למה לצפות: בקרוב, הנסיעה הזו תארך שעתיים, ונוכל להביט בעמודי החשמל העצומים שלצד הדרך ובקניונים שהחליפו את הפרדסים, ולקרוא את האותיות הקטנות במדבקות של חברות הגרר שעל מעקי הבטיחות.

מעגל הקסמים

איך יוצאים מהפקק? סוללים עוד כבישים כמובן. אבל הנה המילכוד: הבעיה רק מחריפה. בארה"ב בדקו את זה לעומק: בכל המרכזים העירוניים שהגדילו את נפח הכבישים שלהם, התארך הזמן בפקקים ב-70 אחוז! זה מעגל קסמים: עוד כבישים מושכים עוד מכוניות שמחייבות עוד חניות ועוד כבישים וכך הלאה והלאה, והתלות שלנו במכונית הולכת ומעמיקה, עד שבשלב מסוים העסק נסתם והתנועה פשוט עומדת. לא זזה. וזה בדיוק מה שכבר קורה באיילון או בכניסות לירושלים בבוקר, וזה רק יילך ויחריף ביותר ויותר שעות לאורך היום והשבוע.

אז מה לעשות בכל זאת? מי שצלח את הנתונים העגומים והגיע עד לכאן, כבר מבין לאן אני מכוון. אין שום ברירה ואין שום חלופה או המצאה או פתרון קסם, מלבד דבר אחד: תחבורה ציבורית. כל מי שביקר בפריס או בלונדון, או אפילו באיסטנבול או במוסקבה, יודע את זה. בעצם כל מי שחושב חמש דקות על הטירוף התחבורתי שלנו, מבין גם כן.

אלא שהתחבורה הציבורית שלנו מחורבנת. אין טעם לברור במילים. והציבור, או בעצם מי שרק יכול, בורח ממנה: ב-15 השנה האחרונות, יש ירידה של 25 אחוז בשימוש בתחבורה הציבורית. זו ירידה עצומה, במיוחד כשהאוכלוסיה גדלה כל כך. ומדוע הירידה? כי אפילו עם הפקקים, התאונות, וכל הבלגן של החנייה וההוצאות, פשוט אין ברירה.

מחקר מזעזע מגלה שאדם שייסע בשני אוטובוסים במרכז תל אביב יגיע רק ל-60 אחוז ממקומות העבודה שאליהם היה מגיע במכונית באותו זמן. בפריפריות זה עוד הרבה יותר גרוע. בערים כמו נתניה או אשדוד, למשל, הנתון הזה יורד עד 20-30 אחוז. זאת אומרת, שאותו מרחק, מהבית לעבודה באזור נתניה או רחובות, לוקח פי שלושה ופי ארבעה זמן בתחבורה ציבורית מאשר באוטו. ולפעמים אין בכלל תחבורה ציבורית בהרבה מקומות.

וכשמוסיפים לכל זה את סוגיית השבת - תחבורה ציבורית שמושבתת כל סוף שבוע, דבר שלא קיים בשום מקום בעולם - מבינים שהעסק עקום מהיסוד. איך נעודד אנשים לוותר על הרכב ולעבור לתחבורה ציבורית, אם ביום החופשי היחיד שלהם, הם יהיו מקורקעים? איזה חילוני שפוי בדעתו יוותר על המכונית במציאות כזו?

קריסה תחבורתית בישראל

עוד הרבה לפני שנכנסתי לכנסת, עסקתי בזה, כעיתונאי וכפעיל בארגוני סביבה ותחבורה, ואני מודה באשמה: אני פריק של תחבורה ציבורית, עם חולשה מיוחדת לאוטובוסים, חשמליות, ורכבות מכל הסוגים. גם היום אני "משתמש כבד". כי כשיש תחבורה ציבורית לאיפה שאתה צריך וכשהיא מקבלת עדיפות בדרך, והיא נקייה ומסודרת, באה בזמן ובתדירות טובה, וכשיש מקום לשבת, אז זה הדבר הכי נוח והכי נעים, וגם הכי חברתי והכי סביבתי. כי זה מהיר, זול, מתאים לכולם, גם למי שלא נוהג או שאין לו אוטו, ולא צריך לשבור את הראש עם חניות, אין תאונות, יש זמן לקרוא עיתון, ובכלל החיים טובים.

בעולם המפותח, 75 אחוז מהנסיעות היום-יומיות הקבועות של האנשים הם בתחבורה ציבורית. בארץ המצב הפוך בדיוק: 75 אחוז מהנסיעות הקבועות הם במכונית. המשמעות של ההיפוך הזה אצלנו היא הקריסה התחבורתית שאנחנו חווים.

מאז שאני בכנסת, אני רואה את הקריסה הזו בקריית הממשלה בירושלים. מולה אנחנו משקיעים מאמץ גדול להציג סדר יום תחבורתי שפוי. חשוב להבין שמבחינתנו זה לא רק נושא "מקצועי", עניין טכני שכזה. ממש לא. תחבורה ציבורית איכותית היא חוליה מרכזית בגישה כוללת, בהשקפת עולם, של צדק חברתי וסביבתי. הנה כמה דוגמאות:

השיטה - איזה סוג של תחבורה ציבורית? מה השיטה המומלצת והמתאימה לישראל? כל הפרטים באתר שלי - קישור.

שבת - נאום שלי במליאה על צביעות החרדים והליכוד סביב הצעת החוק שהגשתי לתחבורה ציבורית בשבת, וגם דברים נוקבים בעניין הקריטי הזה בפני צמרת התחבורה של ישראל "ביום תחבורה ציבורית" בת"א, ושיחה שלי על כל המאבק, במפגש של תנועת "ישראל חופשית".

קיימות - סיעת מרצ היא המובילה בכנסת באג'נדה של קיימות, על-פי המדד ב'כנסת פתוחה'.

סטודנטים הם קבוצה שזכאית להנחה משמעותית בתחבורה הציבורית. הנה הנאום שלי במליאה בהצעת החוק שהגשתי, וגם הצעת החוק לפטור והנחות לקטינים בתחבורה הציבורית.

עגלות ואופניים - הידעתם שעגלת ילדים חייבת בכרטיס נוסף? לי זה נראה לא ראוי, ולכן הגשתי הצעת חוק. ומה בעניין אופניים? באוטובוסים אפשר להכניס אותם בתא המטען. ברכבת אי-אפשר. סביר? לא ממש. אז הנה עוד הצעת חוק.

ומאיפה הכסף? אנחנו מציעים להקים קרן מהכנסות המדינה ממס הבלו על הדלק לטובת התחבורה הציבורית.

ואם מוותרים על הרכב? מדוע שלא נקבל את הטבת החנייה לה היינו זכאים ממקום העבודה? חוק פדיון הטבת חנייה יטפל בכך. ואילו חוק הקארפול, יעודד נסיעה משותפת וחלוקה בהוצאות.
אגדה אורבנית? לחלוטין לא. כל ההצעות, כל הרעיונות, כבר עובדים יפה ברחבי העולם. מי שרוצה לראות במו עיניו, מוזמן לצפות בסרט שלי.