לא ביקורת ולא נעליים

עשרה חודשים נדרשו ליהודה וינשטיין כדי להציג את אחיזת העיניים בדמות מה שהוא מכנה "הקמת גוף ביקורת על התביעה ומערך ייצוג המדינה בערכאות". זהו בלוף ענק, שתחילתו בזהותם של חברי הוועדה שבחנו את הנושא וסיומו בהודעתו של וינשטיין לוועדה לביקורת המדינה. השורה התחתונה היא: לא ביקורת ולא נעליים.

ראו מי ישב בוועדה שהקים וינשטיין במרס שעבר (ושאגב הייתה אמורה למסור את המלצותיה כבר לפני כחצי שנה): ארבעה נציגים של לשכת היועץ המשפטי וארבעה נציגים של הפרקליטות. הכל כמובן בעלי עניין מובהקים בנושא הנדון ובתוצאות הדיון. אף לא נציג ציבור אחד, אף לא נציג של לשכת עורכי הדין, אף לא שופט בדימוס. זהו שורש הרע: ועדה של אינטרסנטים, שכל אחד מחבריה היה פוסל אותה אילו היה מתבקש לחוות את דעתו על הרכבה.

עם כזה הרכב, אין שום פלא שהדעות נחלקו בדיוק בקו שבין לשכת היועץ לבין הפרקליטות. בעוד ארבעת אנשיו של וינשטיין תמכו בהקמת יחידה שתהיה כפופה ליועץ, ארבעת אנשי הפרקליטות רצו שמבקר המדינה הוא שימשיך לפקח עליהם. הם ודאי הבינו, שעוד מחלקה במשרד שממילא עמוס בעבודה אין-סופית, תהיה הרבה יותר נוחה להם מאשר מחלקה שכל תפקידה הוא לפקח על הפרקליטות. ההכרעה עברה לווינשטיין, והפלא ופלא: הוא אימץ את דעותיהם של הכפופים לו, זאת שמעניקה לו עצמו עוד כוח אדם ותקציבים וסמכויות. אם זה לא ניגוד עניינים זועק לשמים - אז מה כן? ונא לא לשכוח, שהיועץ המשפטי הוא גם העומד בראש התביעה הכללית - כלומר: הוא יבקר את הכפופים אליו. זו כבר פשוט בדיחה לא מוצלחת.


היחידה הזו נולדה מתה


גם זהותם של מי שהופיעו בפני הוועדה היא מאלפת. הוועדה שמעה בדיוק שישה עדים, מתוכם שלושה שאמורים להיות מבוקרים בידי הגוף החדש: תנ"צ יעל אידלמן, ראש מחלקת התביעה במשטרת ישראל; תנ"צ שאול גורדון, היועץ המשפטי של משטרת ישראל; ורפ"ק עדנה טנא, עוזרת לראש מחלקת התביעה במשטרת ישראל. הרביעי היה מני מזוז, לא בדיוק איש נטול פניות. מהציבור הוזמנו שניים בלבד: פרופ' מרדכי קרמניצר וגיא לוריא, שערכו מחקר בנוגע לגוף המפקח. כלומר: לא רק שהוועדה הייתה מורכבת מבעלי עניין - היא גם שמעה בעיקר בעלי עניין. אה, כן, היה עוד משהו: "כמו-כן קיימו נציגי הפרקליטות סיור באנגליה ועמדו מקרוב על עבודת יחידת הביקורת המיוחדת לתביעה שם".

עכשיו נעבור להמלצות עצמן. אם הפרקליטות נתונה ממילא לביקורת של לא פחות משמונה גופים, כפי שטענו חברי הוועדה, בשביל מה צריך עוד גוף? את הביקורת על "ניהול תקין, אחידות ביישום הנהלים והמדיניות, שקיפות תהליכי העבודה, אתיקה מקצועית ויעילות" באמת יכול לעשות מבקר המדינה, אז לשם מה לזרוק עוד כסף? ברגע בו נקבע שהיחידה הזאת לא תבדוק תלונות של הציבור, וברגע בו נקבע שהיא לא תבחן את הצד המקצועי של עבודת הפרקליטות - היא הפכה להיות חסרת טעם. היחידה הזו נולדה מתה.

הביקורת הציבורית, הפוליטית והתקשורתית על הפרקליטות עוסקת בליבת פעילותה: החלטות על הגשת כתבי אישום או סגירת תיקים, עסקות טיעון, התמשכות הטיפול בתיקים וכן הלאה. במקום לטפל בבעיות הליבה הללו, מבטיח לנו וינשטיין גוף שיעסוק בשקיפות, אתיקה ויעילות. את זה אמורה לעשות הביקורת הפנימית במשרד המשפטים, אבל כפי שהראינו כאן בשבוע שעבר - היא מפגינה אימפוטנציה בשלב מתקדם כאשר היא מגיעה לפרקליטות. אז למה שנאמין שהגוף החדש יהיה מוצלח יותר?


וינשטיין נותן לעצמו חסינות


תראו גם את מי מייעד וינשטיין לעמוד בראש היחידה: "משפטן בעל יוקרה מקצועית, יושרה ומעמד ציבורי מכובד אשר אין לו זיקה ישירה ליועץ, לפרקליטות או לתביעה המשטרתית (כגון שופט בדימוס של בית משפט מחוזי או פרקליט מדינה או מחוז בדימוס או משנה ליועץ המשפטי לממשלה בדימוס)". כאשר רוצים ביקורת אמיתית, לא לוקחים מישהו שעבד לצידם של המבוקרים והיה חלק מהמערכת אותה הוא מבקר. לוקחים מישהו שאין לו אפילו זיקה עקיפה למבוקרים, ולא רק "אשר אין לו זיקה ישירה". וכאשר רוצים ביקורת אמיתית, לא מעניקים פטור גורף לעומד בראש המערכת, כפי שנקבע בהמלצות: "החלטות של היועץ המשפטי לממשלה עצמו לא יעמדו לביקורתה".

יש בתמצית הדוח (משום מה, את הדוח המלא טרם פרסם משרד המשפטים)עוד פיסקה מקוממת במיוחד: "מערכת בתי המשפט, הנחשפת באורח שוטף לליבת עבודתו של מערך הפרקליטות והתביעה, מהווה גורם חשוב המתריע, במקרים המתאימים, על בעיות ביחס לעבודה זו, וכשלים בהתנהלותם של התובעים והפרקליטים בניהול המשפטים האזרחיים, המנהליים והפליליים". מצוין. אבל מה קורה כאשר השופטים מצביעים על כשלים? מתי לאחרונה פוטר פרקליט כזה? שלא לדבר על הצביעות שבהזכרת מבקר המדינה, חודשים אחדים לאחר שווינשטיין ופרקליט המדינה, משה לדור, שמו פס על ממצאיו וקידמו את רות דוד לתפקיד פרקליטת מחוז תל אביב, למרות כשליה החמורים בפרשת חיים רמון.

התמצית מזכירה שתי הצעות חוק פרטיות המונחות על שולחן הכנסת, ואשר לפיהן ימונה מבקר לפרקליטות או נציב תלונות הציבור ביחס אליה. לפחות לפי התמצית, חברי הוועדה עוברים על הצעות אלו בשתיקה של בוז, ואינם טורחים כלל להסביר מדוע לא אימצו אותן. צודקים: בסך-הכל מדובר בחברי כנסת, ומיהם שיאמרו לשליטים האמיתיים של המדינה - היועצים המשפטיים - מה לעשות?

"הנני משוכנע שצעד מתבקש זה יתרום לשיפור איכות עבודת הפרקליטות בפרט ורשויות התביעה בכלל, ויהווה נדבך נוסף בביצור אמון הציבור במערכת האכיפה", חותם וינשטיין את מכתבו לוועדה לביקורת המדינה. אם הוא באמת משוכנע בכך - הוא הצליח לאחז אפילו את עיניו-שלו.